ד’ דברים הראה לו גיהנם ומלכיות ומ”ת וביהמ”ק

במדרש והנה תנור עשן ולפיד אש, שמעון בר אבא בשם ר’ יוחנן אמר ד’ דברים הראה לו גיהנם ומלכיות ומ”ת וביהמ”ק א”ל כ”ז שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים פירשו משתים הם נידונים בשתים, א”ל במה אתה רוצה שירדו בניך גיהנם או במלכיות ר’ חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות, ויש להבין דמשמע דהשאלה במה אתה רוצה שירדו בניך גיהנם או במלכיות אהא דפירשו משתים קאי, וא”כ איך אמר במה אתה רוצה דמשמע דבאחת סגי הלוא שתים צריכי למירוק, כמו שאמר פירשו משתים הם נידונים משתים, ולא באחת משתים, ונראה דהנה יש להבין הא דפירשו משתים נידונין בשתים שבודאי הם מדה במדה, כי תורה כתיב בה תורת ה’ תמימה משיבת נפש, היינו שמגבהת את הנפש ומשיבה לשורשה כי התורה שהוא למעלה הוא המעלה את הנפש ג”כ ממטה למעלה, וקרבנות ותפילה שבמקום קרבנות ממשיכין רצון וכל מיני השפעות ממעלה למטה ושניהם נקראים גדולה כבש”ס מגילה (כ”ז.) ואת כל בית גדול שרף באש ר’ יוחנן ור’ יהושיע בן לוי ח”א מקום שמגדלין בו תורה וח”א מקום שמגדלין בו תפילה וכו’, והטעם ששניהם נקראים גדולה כי גדול הוא התפשטות בלי גבול, וכמו שאיתא במפרשים בפסוק כי גדול ה’ שלכן נקרא הש”י גדול מחמת התפשטות ממעלה מעלה עד מטה מטה, ובאשר תורה הוא מגבהת את הנפש ומתפשט ממטה למעלה וכן קרבנות ותפלה שממשיך רצון ושפע ממעלה מעלה ומתפשט מטה מטה ע”כ שניהם נקראים בלשון גדולה, ושניהם הי’ באברהם שהי’ שתי כליותיו נובעות חכמה ולשון נובע הוא ממטה למעלה היינו שהחכמה שהוא התורה הגביה אותו להתקשר בשורש נשמתו, וגם ענין תפילה לא מצינו בכתוב מיום שנברא העולם עד אברהם, והוא הראשון שנכתב בו לשון תפלה ע”כ נקרא ג”כ גדול כמ”ש האדם הגדול בענקים הוא ואמרו ז”ל שזה אברהם, וכן מדתו חסד לאברהם נקרא גדולה, ויש לבאר יותר ולומר כי תורה הוא בשכל שהוא המוח וקרבנות ותפלה הוא בלב, כמו שדברנו הרבה פעמים, וגם ביהמ”ק נקרא לבן של ישראל ושניהם הוא התפשטות כנ”ל, ואולי כפל לשון גדולה שבפרשה ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך רומז לשני מיני התפשטות, ושני מיני התפשטות אלו הנחיל לישראל ע”כ נקראו נמי בכפל לשון גדולה ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה”א בכל קראנו אליו, זה תפלה שהוא בלב, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, זה תורה שהוא במוח: כולפי האמור יתבאר נמי הא דפירשו משתים נדונין בשתים, דהנה לעומת מעלתם מעלת התורה שהוא בשכל ומגביה ומקשר את הנפש בשורשה, אם פירשו ממנה שורה בהם כח חיצוני רע להיפוך המושך ומוריד לגיהנם העדר המציאות היפוך התורה שהוא עיקר המציאות, ולעומת שהתורה מגביהם כת הרע מורידם לגיהנם היפוך התורה, ובש”ס שלהי חגיגה א”ר אבוהו א”ר אלעזר ת”ח אין אור של גיהנם שולטת בהם, ומכלל שזה היפוך מזה, ע”כ גיהנם הוא מקביל לעומת פירשו מן התורה, ומחמת ביטול קרבנות ותפלה להמשיך רצון ושפע אלקית, אם פירשו מזה נמשך עליהם עול שעבוד מלכיות וניזונין מתמצית ע”י שר הארץ היפוך רצון ושפע אלקי, ומעתה מובן שהכל מדה במדה: כאוהנה אף כי פרישה מהתורה ופרישה מהקרבנות שתים הנה, מ”מ הם תלוים זה בזה כי בשביל פרישה מהתורה שבשכל נמשך ג”כ פרישה מהקרבנות ותפלה שבלב וכמ”ש מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, ולהיפוך נמי בשביל פרישה מתפילה שבלב נמשך נמי פרישה מהתורה שבשכל כמ”ש למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, וכתיב נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, וכמו שפירשו ז”ל ואיתא בספרים רמז שמעתא בעי צלותא היינו שתורה צריכה לתפלה, כי המוח והלב זה צריך לזה, ואם האחד מקולקל מקלקל נמי את השני ע”כ ישראל שפירשו משתים יחד, בהכרח לומר שאחד משך גם את השני עמו, ולעולם המירוק צריך להיות בשורש הקילקול, ע”כ אף אם כל אחד בפני עצמו הי’ נתקלקל הי’ צריך להיות בשניהם יחד גיהנם ומלכות, אבל כשאחד משך את שני עמו די במירוק לתחילת הקילקול, וזהו שהי’ אברהם יושב ותמה במה לברור בגיהנם או במלכיות עד שבירר מעצמו או הקב”ה אמר לו לברור את המלכיות כבמדרש שם, כי הבטחה הובטחו ישראל כי לא תשכח מפי זרעו לגמרי ובמד”ת פרשת נח האריך בזה, ע”כ הפרישה מן התורה בהכרח נמשך מצד אחר וכנ”ל ע”כ די במירוק המלכיות שיחזור לבם עליהם ואז ממילא ידבקו בתורה: