כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים

במשנה סוף סוכה יו”ט הסמוך לשבת בין מלפני’ בין מלאחרי’ היו כל המשמורות שוין בחילוק לחם הפנים, נראה בטעם מלפני’ אף דמה דהוה הוה, כי הנה בזוה”ק פ’ אמור משמע דביו”ט יש הארה מאור שנברא ביום הראשון שגנזו לצדיקים לעתיד, וכן שמעתי בשם אדומו”ר זצללה”ה מגור, והנה אור שנברא ביום הראשון הוא חסד אפי’ לאיש שאינו כדאי, וע”כ גנזו מפני הרשעים, שאלמלא כן היו גם הרשעים מקבלים ומסתפקים ממנו לטנופת אהבת חיצוניות, אך ברגל שיש עלי’ לכל ישראל יהי’ מי שיהי’ שהכתוב עשאום כולם חברים ברגל וטומאת ע”ה טהורה ברגל, אין לחוש, וע”כ כל המשמורות שוין בחילוק לחם הפנים שלחם הפנים הוא השפעת העושר בישראל והי’ צריך להיות בצמצום שיהי’ שייך דווקא למשמורה של שבת זו ולא לזולתם כדי שיהי’ בו ענין מוגבל שלא יתפשט למקום שאינו ראוי, ויהי’ ח”ו עושר שמור לבעליו לרעתו, אבל ביו”ט שיש עלי’ לכל ישראל ואפי’ עם הארץ כנ”ל שוב אין לחוש: זוהנה מובן שכל דבר הניתן מצד החסד לבד איננו מתמיד וכשעבר הרגל שוב חוזר וגונזו לאותו אור, וע”כ מעבירין על טהרת העזרה כבמשנה סוף חגיגה, אך יו”ט שחל להיות בע”ש שאינו יוצא לימי חול רק לשבת שוב יש לומר דצורת השבת שמקיים כל מה שנברא בששת ימי המעשה וכמ”ש ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ובתרגום ואשתכללו, ע”כ נעשה קיום אף לאור הזה הניתן ביו”ט וע”כ שוב כל המשמורות שוין בחילוק לחם הפנים, ואולי יש לומר דמהאי טעמא נמי חל להיות אחר השבת נמי, דהנה בחצות יום ע”ש מתחיל הארות שבת ובודאי כן הוא ביו”ט, וא”כ מתחיל בחצות יום השבת להתנוצץ אור שנברא ביום הראשון וע”כ לומר שמתחיל אז העלי’ של כל ישראל, ומאז כל ישראל חברים, ע”כ שוים נמי בחילוק לחם הפנים: חולפי האמור דשבת שאחר יו”ט הוא קיום האור שנברא ביום הראשון הניתן ביו”ט, יש לפרש טעמא דש”ס סוף פ”ק דחולין יו”ט שחל להיות ע”ש תוקעין ולא מריעין, דענין תרועה בע”ש הוא להיות לבו נשבר בקרבו באיזה פנים באים לקבל שבת, וזה שבתקה”ז ירא שבת ירא בשת, שיש לו להיות מלא בושה בהעריך את עצמו איך הוא ראוי לקבלת שבת, אבל כשבאים עם הארה גדולה מאור שנברא ביום הראשון, והשבת יהי’ לו לקיום שוב איננו שייך להתריע, ומ”מ מסיק בש”ס שם שיש תרועה אבל היא נכללת בתוך התקיעה, שאף כ”ז יכניס בק”ו, איך יש לו פנים אפי’ שיש בו מאור שנברא ביום הראשון ודו”ק: