כל זמן שהרשע עמו הי’ הדיבור פורש ממנו

וה’ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו’ וברש”י כל זמן שהרשע עמו הי’ הדיבור פורש ממנו (ולעיל שהי’ לוט אצלו וכתיב וירא ה’ אל אברם באותה שעה כשר הי’), ויש להבין מה ראה על ככה להתקלקל אחר העלי’ ממצרים, אדרבא בראותו הנסים שנעשו לשרה במצרים הי’ לו להכשיר מעשיו עוד יותר, ואפי’ פרעה נתפעל בדבר כמו שפירש”י בפסוק ולה שפחה מצרית ושמה הגר, בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר, ובלוט נהי’ להיפוך אתמהה וכבר דברנו בזה: יזונראה עוד לומר דהנה כתיב וגם ללוט ההולך את אברם הי’ צאן ובקר ואוהלים, ובמדרש ר’ טובי בר’ יצחק אמר שני אוהלים רות המואבי’ ונעמה העמונית, ומשמע דממצרים הי’ לו כברש”י ההולך את אברהם מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם, ואינו מובן מה ענין נשמות אלו למצרים, שהרי מתולדתו הי’ לו את אלו, וזה איננו דבר הניתן במתנה בשביל שרה: יחונראה דהנה עליית אברם ממצרים הי’ פועל דמיוני על יצי”מ כבמדרש צא וכבוש הדרך לפני בניך וכו’ והענין פועל דמיוני כתב הרמב”ן כי גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה על פועל דמיון תהי’ הגזירה מתקיימת עכ”פ עכ”ל, ואף שכבר נתבשר בהגלות ובהגאולה עוד בברית בין הבתרים, שהי’ ביציאה הראשונה בהיותו בן שבעים שנה כברש”י, מ”מ עדיין הי’ יכול להשתנות ולהיות באופן אחר, מה גם שלא הזכיר אז מצרים בפירוש, וע”כ באה הפועל דמיוני שלא ישתנה עוד באשר נחשב כאלו כל ענין יצי”מ הוא בפועל ממש ואינו רק מחוסר זמן, ונראה דהי’ כענין אמרם ז”ל בש”ס מגילה אין הקב”ה מכה את ישראל אא”כ בורא להם רפואה תחילה כמ”ש כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, וכבר פרשנו שהקב”ה לא הניח את ישראל אפי’ רגע אחד ביד רשות אחרים ע”כ הקדים להם הרפואה, ובזה מאמץ ידי ישראל שיהי’ בכחם לסבול כל הבא עליהם, וה”נ עוד טרם בא יצחק לעולם שממנו התחיל הגרות להתקיים, נעשה פועל דמיוני זה להיות נחשבים גאולים בפועל טרם התחיל הגלות: יטוהנה ידוע שנשמות ישראל הי’ שקועים וכלואים ובאשר החיצונים עוד מחטא אדה”ר, וזאת ידוע שהנשמה שהיא יותר גבוה הי’ נתונה בעומק יותר בידי החיצונים וכמו שהמשיל משל כ”ק זקיני האדומו”ר הגדול זצללה”ה מקאצק שכל אבן טוב לפי מסת גדלו וחשיבותו ובהירותו כן מסת גודל מכסה האבניי שבסביביו, ולפי זה מובן אשר נשמת דהמע”ה ומשיח שהוא הפנימית מכל ישראל, וכמו שאמרו ז”ל מלך לבו לב העם, וכמו לב הוא פנימית האדם, כן מלך הוא פנימית ישראל, וע”כ נשמת דוד ומשיח שהוא פנימית ישראל הי’ טמון בתכלית העומק אחר עומק עד שהי’ כלא הי’ ולא ניכר ממנו שום הרגש וכרחל לפני גוזזי’ נאלמה, אך בעליית אברהם ממצרים שאז נחשב ישראל גאולים ואינם אלא כמחוסר זמן, התעורר אתם גם נשמת דוד ומשיח ונחשב כאלו היום ילדתהו: כוהנה כל ענין לוט ומעלתו נראה שהי’ רק מפאת ביטולו לאברהם וכל המחובר לטהור טהור, אך כאשר עלו ממצרים והתעורר נשמת דהמע”ה נעשה הרגש בלבו של לוט שהי’ נשמתו של דהמע”ה מקשקשת בקרבו של לוט, ומעתה יובן דהא שהי’ ללוט שני אוהלים נשמת רות ונעמה העמונית נחשב שאז בעלייתם ממצרים השיגם, שעד שעלו ממצרים לא הי’ נחשבים במציאות ולא הי’ ללוט שום רגש מהם מאומה, ואף שמתולדתו הי’ טמינים בקרבו, מ”מ אינם נחשבים שהי’ ללוט, וז”ש וגם ללוט ההולך את אברם הי’ צאן ובקר ואוהלים, שמעתה הי’ ללוט הרגש מהם, והי’ לו באמת עושר אמיתי, אך לוט לא ידע להזהר, וכמו שהגיד הרה”ק ר”ב זצללה”ה מפרשיסחא שבהשגת נשמה צריכין לידע ולהזהר מאד, עכ”ד, ובפשיטות י”ל שיכול לצמוח מזה גיאות ח”ו, כי נשמה גבוה מגבהת את האדם ויכול לבוא מזה לגבהות הלב וכתיב תועבת ה’ כל גבה לב, וכך הי’ הענין בלוט שלא ידע להזהר, וכאשר התעורר בקרבו נשמת דהמע”ה הי’ רואה א”ע בטכסיסי מלכות והתגאה ויצא לידון שבודאי ממנו יהי’ כל בנין עולם וכל יעודים הטובים שנאמר לאברהם אליו תסוב, כברש”י אברם אין לו בן והוא יורשו, נתקיים בלוט עושר שמור לבעליו לרעתו, וכבר הגדנו במק”א שזה שנוטל דבר קדושה לחיצוניות נחשב גזל, וע”כ לוט שהתגאה בעושר הזה שהוא נשמת דהמע”ה, הנה נהפך לו הקדושה לחיצוניות נחשב גזל, וזה הבאתו לידי גזל ממון בפועל ממש, והי’ רועה בהמותיו בשדות של אחרים, והנה בזוה”ק כל מאן דאזיל בתר דלאו דילי’ אף דילי’ אזיל מיני’, וע”כ כל מה שהי’ לו מצד היותו מחובר לאברהם אזיל מיני’ ונשאר ריק משום ליחלוח טוב, וע”כ תחת שעד כה הי’ בטל וטפל לאברהם באשר הי’ מקבל ממנו, עתה כאשר אזיל מיני’ כל מה שהי’ לו ע”י החיבור לאברהם נעשה נפרד לעצמו והתגאה ועשה מריבה בעצמו באברהם כבמדרש כשם שהי’ מריבה בין הרועים כך הי’ מריבה בינו לבינו, ולעומת כשהי’ מחובר לאברהם האיר בו מקדושת וצניעת אברהם דאפי’ בדידי’ לא הוה מסתכל, וכאשר נסתלק ממנו זה הי’ שורה בו כחות חיצונים בהיפוך מזה כענין טומאת המת, שידוע טעם הזוה”ק שמפני שנסתלק נשמה הקדושה שורה לעומתו טומאה, כן הי’ בלוט שלעומות הקדושה והצניעות, שורה לעומתו כחות מושכים לערוה ונעשה להוט אחר בולמס של עריות ובחר לו את סדום לשכינתו: כאומעתה הדברים מובנים, שקודם עלייתו ממצרים כשר הי’, והעלי’ עצמה הי’ לו כענין עושר שמור לבעליו לרעתו: כבוי”ל דהא דסמיך לי’ מלחמת ארבעה מלכים שנשבה לוט ואח”כ התגבר אברהם עליהם ונצחום, ובמדרש שניצוח ד’ מלכים אלה הוא רמז לארבע מלכיות שינצחום זרעו של אברהם בסוף, אך למה הי’ לוט הסיבה לכל המלחמה, דבמדרש שכוונת המלכים הי’ על אברהם, לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עינו של עולם, והי’ יכול להיות שיבואו על אברהם למלחמה להדיא וינצח אותם, ובודאי שדבר זה לא הי’ במקרה, שהסיבה יהי’ לזה לוט וכמ”ש מהר”ל ז”ל שדברים גדולים אינם במקרה: כגונראה דהנה ידוע שמלחמה האחרונה תהי’ ע”י זרעו של יוסף ומשיח בן יוסף יהי’ אוסר את המלחמה, ובזוה”ק שבעת מלחמה האחרונה יהי’ יחד הארבע מלכיות, היינו שיבואו בגלגול, וכן מפורש בדניאל ב’ מ”ד וביומיהון די מלכיא אנון וגו’, וכולם יחדיו יערכו המלחמה ויפלו ביד משיח בן יוסף, והטעם שניצוח המלחמה יהי’ ביד זרעו של יוסף, משום זכות שמירת הברית שזה מדת יוסף, והוא המשפיע מדה זאת בכל ישראל כבמדרש יוסף גדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, וע”כ כמו שנינוח המלכים באחרונה היא בזכות שמירת הברית, כן נמי בראשונה, וע”כ י”ל שכל עצמה של המלחמה לא הי’ אפשר להתחיל באברהם, שהוא אפי’ בדידי’ לא הוה מסתכל, ולא הי’ שום מקום שיתקוממו על אברהם כלל, אלא מחמת שלוט נפגם בענין זה ונעשה להוט אחר בולמוס של עריות, ע”כ הי’ מקום שיתחיל בו המלחמה, והיתה נוגע לנשמת דוד שהי’ בקרבו, ובאמת מחמת פגם ברית שבלוט נפל שדוד לפני המלכים ונשבה בידם, ואברהם בכח הקדושה והצניעות שבו התגבר עליהם ונצחם, וא”כ הכל בסדר נפלא ובמאמר שאח”ז נתננו עוד טעם לשבח בזה שלא באו על אברהם בהדיא: כדומכאן לימוד בגלות המר הזה, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, הלא הכל הוא כפי מסת פגם ברית הנמצא בישראל רח”ל, ובזה יובן הא דאמרו ז”ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, ואלמלי שמרו שתי שבתות מיד נגאלין, כי שמירת שבת הוא תיקון על פגם ברית כמו שהגדנו באריכות במק”א, וכמ”ש כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה בהקדמה לספרו אגלי טל שבתיקון פגם זה אין מקום לשליטת או”ה כלל וכלל: