באור

משתפים בפנימיות התורה

וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״עֵץ פְּרִי״? הָהוּא כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לְקוֹמָתָן נִבְרְאוּ, לְדַעְתָּן נִבְרְאוּ, לְצִבְיוֹנָן נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם״, אַל תִּקְרֵי ״צְבָאָם״, אֶלָּא ״צִבְיוֹנָם״.

ראש השנה יא ו

ביאור הפסוק מאת

honya@brancoweiss.org.il

כמות קריאות ביאור 16

נלקח מספר: שם משמואל

כל מעשה בראשית לדעתן נבראו

והנה בש”ס ר”ה (י”א) כל מעשה בראשית לדעתן נבראו לצביונן נבראו פירש”י לדעתן שאלום אם חפצים להבראות ואמרו הן, ובוודאי הפירוש מלאך הממונה על כל דבר ודבר, ואף שהבריאה לכאורה הי’ השפלה מן רוחני לגשמי לעשות כגולם כנ”ל, מ”מ בוודאי ניתן בהם הרגש שאח”כ ביום השבת יאיר בהם אור האלקי כנפש בגוף, והנה כ”ז הי’ בגוף הבריאה, אבל המלאכים זולתם בוודאי עדיין לא הרגישו שיבוא אח”כ יום השבת, וא”כ הי’ בעיניהם כל הבריאה תוהו ובוהו כפירוש התרגום צדיא וריקניא, שהרי נראה בעיניהם כגולם ריק מכל ענין אלקות, והגשמות לעומת הרוחנית שהי’ מקודם בשורשם הי’ בעיניהם כדבר בטל ואפס ואין, אך כשהגיע יום השבת נראית מלאכת שמים וארץ, ונעקר תוהו ובוהו מן העולם, שהכל נראה לתכלית נכבד, מחמת אור האלקי שנעשה בחי’ נפש בהם: ומעתה יש לפרש הא דנעשו כלים, דהנה צורת הכלי מקיף וסובב לפנימית שבו, ולשון כלי הוא מלשון אלפים בת יכיל ואותיות דדין כאותיות דדין, וזהו ענין דכלי שרת שיש להם תוך מקדשין ושאין להם תוך אין מקדשין, שהרי אין בהם מהות וענין כלי, וע”כ כל ששת ימי המעשה שהי’ כגולם תיצוני בלי תוך ופנימית לא הי’ נתפס בהם שם כלים, אך ביום השבת שהופיעה בתוכה בחי’ נפש והי’ מכיל בקרבה הפנימית אז נתפס השם כלים: הוהנה כבר אמרנו ששמים וארץ שבאדם הם המוח והלב ושפגם השכל שבאדם נקרא תוהו ופגם תשוקת הלב נקרא בוהו, והוא מדברי המדרש תוהו זה מלכות בבל דכתיב בי’ ראיתי את הארץ והנה תוהו וידוע שמלכות בבל הי’ קליפה המושכת לע”ז שהוא פגם השכל וכתיב בה ללמדם ספר ולשון כשדי שהוא פגם השכל בטנופת ספריהם, ובוהו זה מלכות מדי דכתיב ויבהילו להביא את המן, וידוע שמלכות מדי הי’ קליפה מושכת לתאוה, שהוא פגם תשוקת הלב, וכל ששת ימי המעשה שאדם תועה מדרך השכל ומתשוקת הלב לדבר הראוי זה נקרא תוהו ובוהו, ואולי הי’ זולתו מסתכל בו הי’ מתמה עליו, ולא עוד אלא אפי’ על השלמים שמתאמצים ללחום עם טבעם מלחמת מצוה שלא להניח לפגום את בחי’ השכל ובחי’ הלב, הי’ מתמה על עיקר בריאתם באופן הזה לבלות ימיהם לדחות את התוהו ובוהו שעדיין הם צדיא וריקניא, אך כשהגיע יום השבת וישראל זוכין לבחי’ זכור ושמור זכור במוחא ושמור בליבא, וכבר הגדנו במק”א שכל מקום שנכתב שבת בתורה הוקדם לו זכירת ששת ימי המעשה שלרגלי רוממות קדושת שבת שהוא מעין עוה”ב אין לזכות בו אלא מחמת שיש במציאות ששת ימי המעשה ואדם מתרחק מהם לחשוב כאילו כל מלאכתו עשוי’ זוכה לעומתו לקדושת שבת שבזוה”ק שכל מה שאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, א”כ אז נקרא נעקר תוהו ובוהו מן העולם ונראית מלאכת שמים וארץ שכל ששת ימי המעשה הוא לתכלית נכבד היא יום השבת ונעשים כלים לקבלת הארת קדושת שבת: