באור

משתפים בפנימיות התורה

אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.

תענית יא ח

ביאור הפסוק מאת

חוני

כמות קריאות ביאור 50

נלקח מספר: אורות יהודה

לצער עצמו עם הציבור

למה עניין זה של לצער עצמו עם הציבור כל כך חמור? נראה לומר שמי שלא מצער עצמו עם הציבור, ובסתר מתענג, מנתק וכורת את עצמו מהעם באופן מעשי, עד כדי כך שיש רמות זעזוע פנימי על מעשיו. זה בדיוק הפוך מרצון התורה, שכל כולה מבקשת להפוך את האדם למחובר יותר לעם ישראל. מושג הקדושה הרי הוא חיבור בין האדם הפרטי למציאות האחדותית של ה’, “ואהבת לרעך כמוך – אני ה'”, כלומר אני מתגלה בכל אדם אחר, ולכן אותו אדם שלא מצער עצמו למרות מצב כללי, גורם לעצמו לנתק באופן מעשי מהעם. “אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידים בו” – מדובר במה שסובב ומשמש את האדם לחייו, גם המציאות ה’דוממת’ תזעק מהמעשה הזה, שגם היא מבקשת להתאחד! “שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו” – הכוחות שהאדם צובר לעצמו ממצוות או עבירות ח”ו, נעשים כמלאכים, כלומר כוחות הדוחפים את האדם לעשייה. מצווה גוררת מצווה או להפך, וגם הם נפגעים ממעשה זה של האדם. “נשמתו של אדם היא מעידה עליו” – נשמת האדם הפרטי המבקשת להיכלל בנשמת האומה הישראלית אינה יכולה לסבול את הניתוק המעשי שגורם האדם כאשר הוא מתנתק מהציבור, וגם היא דורשת את חלקה ופגיעתה! ואפילו “אבריו של אדם מעידים בו” – גם איברי האדם מבקשים להתקדש, והם אינם יכולים במצב של פירוד.