באור

משתפים בפנימיות התורה

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (ויקרא כג, מ), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח (משלי ח, י): קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, קְחוּ מוּסָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְאַל כָּסֶף, (ישעיה נה, ב): לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם, לָמָּה אַתֶּם שׁוֹקְלִים כֶּסֶף לִבְנֵי עֵשָׂו בְּלוֹא לֶחֶם, עַל שֶׁלֹּא שְׂבַעְתֶּם מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה. (ישעיה נה, ב): וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה, לָמָּה אַתֶּם יְגֵעִים וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׂבֵעִים, בְּלֹא לְשָׂבְעָה, עַל שֶׁלֹּא שְׂבַעְתֶּם מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, דִּכְתִיב (משלי ט, ה): וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חִיָּא אֲבוֹי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן נְהוֹרָאי אָמַר, כְּתִיב (ירמיה ל, כ): וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו, אֲפִלּוּ עַל גַּבָּאֵי צְדָקָה, חוּץ מִשְּׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים, שֶׁאֵינָן נוֹטְלִין אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָה בִּלְבָד, אֲבָל שְׂכַר דָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לִתֵּן מַתַּן שְׂכָרָהּ. תָּנֵי מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִקְצָצִין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם חוּץ מִמַּה שֶּׁמּוֹצִיא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּמַה שֶּׁהַתִּינוֹקוֹת מוֹלִיכִים לְבֵית רַבָּן, אִם מוֹסִיף מוֹסִיפִים לוֹ אִם פּוֹחֵת פּוֹחֲתִין לוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מְטַיֵּל, סָלֵק מִטְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִין, וַהֲוָה רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מִסְמַךְ לֵיהּ, מָטוֹן חַד בֵּית חֲקַל אֲמַר הָדֵין בֵּית חַקְלָא הֲוָה דִידִי וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא. מָטוֹן חַד דְּבֵית כַּרְמָא אֲמַר הָדֵין בֵּית כַּרְמָא דִידִי הֲוֵית וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא. מָטוֹן חַד דְּבֵית זֵיתָא, אֲמַר הָדֵין בֵּית זֵיתָא דִידִי הֲוָה וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא, שָׁרֵי רַבִּי חִיָּא בָּכֵי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מָה אַתְּ בָּכֵי, אֲמַר לֵיהּ עַל דְּלָא שְׁבַקְתְּ לְסִיבוּתָךְ כְּלוּם. אָמַר לוֹ קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי שֶׁמָּכַרְתִּי דָבָר שֶׁנִּבְרָא לְשִׁשָּׁה יָמִים וְקָנִיתִי דָּבָר שֶׁנִּתַּן לְאַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כח): וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וּכְתִיב (דברים ט, ט): וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. כַּד דְּמַךְ רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו (שיר השירים ח, ז): אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, שֶׁאָהַב רַבִּי יוֹחָנָן אֶת הַתּוֹרָה, (דברים ט, ט): בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. כַּד דְּמַךְ רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אִישׁ טִירְיָא רָאוּ מִטָּתוֹ שֶׁפָּרְחָה בָּאֲוִיר, וְהָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו (שיר השירים ח, ז): אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, שֶׁאָהַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבָּא הוֹשַׁעְיָא אִישׁ טִירְיָא, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. כַּד דְּמַךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו (שיר השירים ג, ו): מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, מַהוּ מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, אֶלָּא דַהֲוָה קָרָיי וְתָנָיי וּפַּיְיטָן וְדַרְשָׁן. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מִשְּׂכַר לְקִיחָה אַתָּה לָמֵד שְׂכַר לְקִיחָה, בְּמִצְרַיִם כְּתִיב (שמות יב, כב): וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, בְּכַמָּה הֲוָת טִימְיָא דִּידֵיהּ בְּאַרְבָּעָה מִינֵי, וְהוּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל לִירַשׁ בִּזַּת הַיָּם, בִּזַּת סִיחוֹן וְעוֹג, בִּזַּת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים. לוּלָב שֶׁעוֹמֵד עַל הָאָדָם בְּכַמָּה דָּמִים, וְכַמָּה מִצְווֹת יֵשׁ בּוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

ויקרא רבה ל א

ביאור הפסוק מאת

חוני

כמות קריאות ביאור 54

נלקח מספר: שם משמואל

משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה

במדרש משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, במצרים אגודת אזב בכמה הוית טימיא דידי’ בד’ מיני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג, ביזת ל”א מלכים, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו”כ, ויש להבין מי לא מצינו מצות שעולין לאדם ביוקר הרבה מארבעה מינים אלו בא”י שגדלים שמה, ועוד מה שאמר והוא גרם איך תלוי מה שזכו לירש בגרם אגודת אזוב: גונראה דהנה יש לדקדק למה לא קחשיב נמי ביזת מצרים, אך יש לומר דהנה כל רכוש הגוים מוצאו מג’ קליפות הטמאות, ומה שנעשה אח”כ ראוי לישראל, בהכרח לומר שנתהוה בו ענין טהרה, וידוע שאזוב סגולתו להרחיק כחות הטומאה, וע”כ טהרת מי חטאת היא באזוב, וכן מצורע נטהר באזוב, וע”כ בפסח מצרים שהיתה הזאה באגודת אזוב, היתה טהרה מכחות המצרים, נעשו בתי ישראל מסולקים מטומאת מצרים, וכח זה נשאר לדורות לישראל, שרשות ישראל מסלקת כחות הטומאה, וע”כ אמר שהוא גרם לירש ביזת הים, וכן ביזת סיחון ועוג ול”א מלכים, הינו שנעשה ירושתם כאלו היתה של אבותיהם מעולם, שרשות ישראל היתה מקוה טהרה להם, ולא עוד אלא אפי’ קדלי דחזירי הותרו להם וע”כ לא אמר ביזת מצרים: דויתבאר עפ”י מה שהגיד כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה, דגר שנתגייר אין כלי תשמיש שלו צריכין טבילה, ומדמה לה לנתעברה ואח”כ נטרפה, שהטריפות חל על העיבור באמצעות האם, כן פקעה טומאה מהכלים, וחלה עליהם קדושת ישראל באמצעות טבילתו של הגר, עכ”ד, וע”כ רכוש שהי’ ביד ורשות ישראל בשעת יציאתם ממצרים ואפי’ השואל כלי מחבירו הוא כרגלי השואל אם השאילו מעיו”ט כמו שפקעה רשות וכח טומאת מצרים מישראל, כן הי’ בהרכוש שהי’ בידם מביזת מצרים, ע”כ לזה איננו זקוק לכח האזוב, אבל הביזה שבאה לידם לאחר מכאן צריכה טהרה, אבל זה גרם האזוב של מצרים, שלעולם רשות ישראל מסלקת כח טומאת הגוי ויצא מהשפעת ג’ קליפות הטמאות, ומקבל חיות מסטרא דקדושה, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו”כ, והיינו עפ”י מה דבש”ס סוכה (ל”ח.) שמוליך ומביא מעלה ומוריד לעצור רוחות רעות וטללים רעים, וראב”י אמר דין גירא בעיני’ דסיטנא, והיינו שמסלק כחות רעים מכלל העולם ומכל אדם בפרט, וזהו בכמה דמים והוא כינוי לאהבה ורגש הנפש, שזה מגרש כחות הטומאה, שהם פגרים מתים כידוע, שאין בהם שום חיות, ותקרובתם נקראת זבחי מתים, וכמה מצות יש בו היינו שמקביל לראשי וחשובי האברים, שמסלקים כחות הרעים מאיברי האדם, ואתי הק”ו שפיר מה התם שלא הי’ אלא בבתים הי’ מסלק כחות הטומאה מהבתים ורשות ישראל, מה שהוא בגופו ממש שהוא מעון להנשמה וגם הגוף של ישראל בעצמו יש בו קדושה והוא דומה לגוילין של ס”ת עאכו”כ: