זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הַזְהֵר לְיִשְׂרָאֵל עַל מִצְוַת הַפֶּסַח, כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כֶּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ וגו’, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁפָּסַל לָעֲרֵלִים לֶאֱכֹל בַּפֶּסַח עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְשָׁעָה קַלָּה וּמָלוּ כָּל עַבְדֵיהֶם וּבְנֵיהֶם וְכָל מִי שֶׁיָּצָא עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לְאוֹהֲבָיו, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֵין סִימָנְטְרִי עַל כָּל הַמְסֻבִּין אַל יִכָּנֵס אֶחָד מֵהֶם לְכָאן. כָּךְ הָאֱלֹהִים עָשָׂה מִשְׁתֶּה לָהֶם (שמות יב, ח): צְלִי אֵשׁ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁגְּאָלָן מִן הַצָּרָה, אָמַר לָהֶם אִם אֵין חוֹתָמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בִּבְשַׂרְכֶם לֹא תִטְעֲמוּ מִמֶּנּוּ, מִיָּד כָּל הַנּוֹלָד בְּמִצְרַיִם נִמּוֹלוּ לְשָׁעָה קַלָּה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים נ, ה): אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, לֹא בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לָמוּל בְּמִצְרַיִם, אֶלָּא כֻּלָּם בִּטְּלוּ הַמִּילָה בְּמִצְרַיִם חוּץ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ח): וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ, לָמָּה (דברים לג, ט): כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ, בְּמִצְרַיִם. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְגָאֳלָן וְלֹא הָיָה לָהֶם זְכוּת, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא לְמשֶׁה וְאָמַר לוֹ לֵךְ וּמְהוֹל אוֹתָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שָׁם הָיָה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁמָּל אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה, ב): וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית, וְהַרְבֵּה מֵהֶן לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם לָמוּל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲשׂוּ הַפֶּסַח וְכֵיוָן שֶׁעָשָׂה משֶׁה אֶת הַפֶּסַח גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וְנוֹשְׁבוֹת בַּגַּן עֵדֶן מִן הָרוּחוֹת שֶׁבַּגַּן עֵדֶן הָלְכוּ וְנִדְבְּקוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, טז): עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, וְהָיָה רֵיחוֹ הוֹלֵךְ מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם, נִתְכַּנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל משֶׁה אָמְרוּ לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ הַאֲכִילֵנוּ מִפִּסְחֲךָ, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עֲיֵפִים מִן הָרֵיחַ, הָיָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֵין אַתֶּם נִמּוֹלִין אֵין אַתֶּם אוֹכְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח וגו’, מִיָּד נָתְנוּ עַצְמָן וּמָלוּ, וְנִתְעָרַב דַּם הַפֶּסַח בְּדַם הַמִּילָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹבֵר וְנוֹטֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹשְׁקוֹ וּמְבָרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ו): וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וגו’, חֲיִי בְּדַם הַפָּסַח, חֲיִי בְּדַם מִילָה.
שמות רבה יט ה
נתערב דם פסח בדם מילה
יש לשאול – מה הקשר בין מצוות ברית המילה לבין אכילת קורבן הפסח? איך לכאורה הקב”ה תולה את אכילת הבשר של הקורבן לקיום מצוות ברית מילה? אלא צריך להבין שיש בעולם שני אופנים של אכילה: יש אכילה שהיא אכילה גסה, שימוש באוכל לצורך תאווה גופנית, ויש אכילה מעודנת, שהיא לצורך עליית האדם, לצורך פגישתו עם הרצון האלוקי. כשעם ישראל יוצא ממצרים, הקב”ה רוצה לחנך אותו לגישת חיים חדשה : ללמוד לאכול (ובאופן כללי להשתמש בכל מה שה’ ברא) כדי להיפגש איתו. כדי להגיע למדרגה העליונה הזאת, יש לעבור תהליך. הסימן המובהק ביותר של התהליך הזה הוא קיום מצוות ברית המילה, שבו מורידים את העורלה, את הבשר ה’מעכב’, ואת כל המסכים המעכבים את המפגש. כשמקיימים את המצווה הזאת, לומדים מחדש לפגוש את הרצון האלוקי, ללא עיכובים, ללא מסכים. מתוך מדרה נעלה זאת, האכילה הופכת להיות דבר שבקדושה, כבר לא אכילה לצורך תאווה. גם אכילת הבשר הגס כבר איננה מסוכנת, אדרבה, היא תאפשר את המפגש בין הנברא לבין בוראו. והקב”ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו.