אָמַר רַב יִצְחָק, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְגַּלְגֵּל עִם בְּנוֹ, עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ, יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. אִינִי?! וְהָא אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: בְּצִיר מִבַּר שֵׁית — לָא תְּקַבֵּיל. בַּר שֵׁית — קַבֵּיל וּסְפִי לֵיהּ כְּתוֹרָא!
כתובות נ ו
באושא התקינו, שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה
יש להבין שאין מדובר כאן ברפואה, אלא בחינוך. ‘דטרקא ליה עקרבא’, מדובר שרוצה לפגוע בו יצר הרע שעוקץ את האדם כעקרב. למה דווקא ביום שמשלים שש ולא באמצע השנה? מפני שביום הולדת האדם, מתחדשים בו כוחותיו כמו ביום ראש השנה שמתחדשים כוחות הבריאה, ונמתחת עליו מידת הדין. למה הרפואה היא דווקא ‘מרה של דיה’? דיה היא ציפור שעפה גבוה מאוד, וזה מסמל את הרצון שהבן יזכה למעלות גבוהות כמו הדיה. עניין המרה הוא השומנים של האדם – הגשמיות והחומריות. יש לערבב אותם בשֵׁכר המסמל רוחניות (‘ויין ישמח לבב אנוש’). כלומר התחל להמעיט בגשמיות והוסף ברוחניות שהוא השכר שמשמח את האדם. יש לעשות את זה גם בחיצוניות וגם בפנימיות, ולא להסתפק ברובד אחד. לכן גם ‘נשפייה’ (מריחה חיצונית) וגם ‘נשקייה’ (להשקות פנימה). בן שנה שרוצה לפגוע בו זיבורא, כלומר דבורה המסמלת את כוח הנפש של היצר, גם ביום ההולדת שמתחדשים כוחותיו, הוא עדיין צעיר מאוד ואינו קולט הרבה דברים, אבל צריך לשדר לו דבר אחד: ‘אצותא דדיקלא’, סיבים של הדקל, כלומר טעימות של דוגמה אישית מהדקל, שנאמר עליו “צדיק כתמר יפרח” שזה עניין הדוגמה האישית, כמו שהתמר פורח, עולה לגובה ופותח את עליו, כך על הצדיק לעלות מעלה ולפרוש כפותיו וללמד לבניו דרך צדקוּת על ידי דוגמה אישית. יש להשרות את הדקל דווקא במים, כלומר בתורה שמשולה למים, ובענווה. וגם זה נעשה בשני הרבדים: החיצוני והפנימי.