מַאי ״וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס, וְלֹא עֲשָׂאָהּ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ.
ברכות ו יב
חשב אדם לעשות מצוה ונאנס
למה האנוס שלא עלה בידו לעשות מצווה נחשב לאדם כאילו עשה אותה? מאיזה כוח? יש להבין, שבאופן פנימי האיש הישראלי רוצה להידבק בה’, קיום המצווה הוא חלק מהמות שלו, לכן כאילו עשאה. מה שאין כן אצל אומות העולם, שאצלם החטא הוא עצמי ולא מקרי, הוא המהות שלהם, לכן אצלם זה הפוך: חשב לעשות עבירה ולא עשה – נחשב לו כאילו עשאה, כי בפנימיות שלו זה מה שהוא רוצה. לגבי שמירת תורהומצוות נאמר לשון דיבוק עם ה’, “ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום”, לעומת עיסוק בעבירות שנאמר “ויצמד ישראל לבעל פעור”. דבק הופך להיות מהות של אותו עניין, לעומת להיות צמוד, זה אומר להיות קרוב אך לא להיות חלק מהעניין.