רַבִּי מָנֵי פָּתַח (תהלים לה, י): כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה ה’ מִי כָמוֹךָ, לֹא נֶאֱמַר פָּסוּק זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל לוּלָב, הַשִּׁדְרָה שֶׁל לוּלָב דּוֹמָה לַשִּׁדְרָה שֶׁל אָדָם, וְהַהֲדַס דּוֹמֶה לָעַיִן, וַעֲרָבָה דּוֹמָה לַפֶּה, וְהָאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב, אָמַר דָּוִד אֵין בְּכָל הָאֵיבָרִים גָּדוֹל מֵאֵלּוּ, שֶׁהֵן שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד כָּל הַגּוּף, הֱוֵי: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה.
ויקרא רבה ל יד
כל עצמותי תאמרנה
והנה במדרש רבי מני פתח כל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוכה לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם וההדס דומה לעין והערבה דומה לפה והאתרוג דומה ללב אמר דוד אין בכל האברים גדול מאלו שהם שקולין כנגד כל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה, ולעיל מיני’ במדרש שד’ מינים אלו רומזים להקב”ה, והיינו שהאדם מזמין את אבריו להודות ולהלל, ובזה נעשים הם עצמם מרכבה לשכינה ושורה עליהם שם ה’, ובפייט בהדר לכפר סרעפי לב, בכפות לכפר שזרה מול לב, בעבות לכפר סיקור עין ולב, בערבה לכפר ניבול פה עם לב, וכנראה שהפייטן לקח דבריו מהמדרש הנ”ל כל עצמותי תאמרנה, והיינו שלהיות אברי אדם מרכבה לשכינה זה דבר רחוק מאוד, אלא ע”י שדוחה מהם חלקי הרע זוכין לעומתו להשראת השכינה, כי כך היא המדה כנ”ל: טזולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצבים פתח דברינו משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, דכמו לקיחת אגודת אזוב שזכו לעומתו ביעור כחות חיצונים להשראת שכינה, שזה גרם לביזת הים וביזת ל”א מלכים, דענין הבזה הי’ מעון לחלקי הקדושה שהיו מפוזרין ביד המצרים והכנענים כדאיתא בספה”ק, ובאשר היתה בישראל השראת השכינה היו נמשכים חלקי הקדושה לישראל, כטבע החלק הנמשך אחר הכלל, וכמו טבע האש המתנונעת למעלה לשורשו יסוד האש, עאכו”כ לקיחת הלולב שהאדם בעצמו נעשה מרכבה לשכינה בכל פרט ופרט ע”י דחיית הרע מאבריו, מובן שכל חלקי הקדושה שבעולם יהיו נמשכין אחריו: