לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם

במדרש אלה תולדות נח נח אתמהא לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם, אלא נייחה לו ונייחה לעולם, נייחה לאבות נייחה לבנים, נייחה לעליונים נייחה לתחתונים נייחה בעוה”ז נייחה לעוה”ב, הנה במדרש חושב שמנה פעמים נייחה ונראה דהנה בזוה”ק דנח הוא שבת, ויש לפרש דהנה שבת מני’ שיתא יומין מתברכין, והיינו דשבת הוא מעין עוה”ב יומא דנשמתא ולעומת שכל ששת ימי המעשה הי’ שמים וארץ נמתחין והולכין, וכבר הגדנו הפירוש שהגיד כ”ק אבי אדומו”ר זצלל”ה שהיו מתגשמין והולכין ומתרחקין מן השורש שהוא רוחניי עכ”ד, וכשהגיע שבת ניתן בהבריאה ענין שיהי’ נכסוף לשוב לשורשו והוא נקרא כלה מלשון כלתה נפשי אל ה’, ויש לפרש שזה לשון ויכולו ובמדרש שנעשו כלים ויש לנקוד הכ’ בקמץ והפירוש שנעשו כָלים ומתאוין לשורשם, וכמו שדברנו בזה בפ’ בראשית, ע”כ לעומת תשוקת הבריאה לשוב לשורשה ממטה למעלה עורר לעומתה למעלה לדבק הרוחנית בגשם הבריאה, ובאשר הרוחנית והגשמית רחוקים מאד זה מזה אי אפשר הדיבוק ביניהם אלא ע”י ממוצע והוא יום השבת, כי יום השבת אף כי הוא יום שביעי ליצירה, מ”מ כל הבריאה שהי’ צריך להבראות בשבת הקדים ובראו בששי, נמצא שיום השבת הוא למעלה משבעת ימי הבנין, ומ”מ הרי הוא יום השביעי א”כ יש בו דו פרצופים, יום השביעי שנחשב לימי הבנין והוא למעלה משבעת ימי הבנין, והוא כמשפט בראשית, וספירה השמינית, אבל רק מעין עוה”ב ולא עוה”ב ממש, אלא דו פרצופין כנ”ל, ומ”מ הוא יומא דנשמתא דידוע דנשמה מקור מיצאה מעוה”ב, וזהו שמני’ שיתא יומין מתברכין היינו שמקבל העולם כח רוחני שהוא חיות העולם ע”י אמצעות השבת וע”כ המצוה לזכור תמיד את יום השבת כמ”ש הרמב”ן שזהו מה שאומרים היום יום אחד בשבת וכו’ שלעומת הזכירה והדביקות בו מקבלים ממנו, וע”כ ב”ש סברי מחד בשבתא לשבתא וכאשר מזדמן לו חפץ יפה מזמינו לשבת להראות חביבות השבת והדיבוק בו כדי לקבל ממנו ביותר: גוהנה דוגמת שבת שהוא כללא דאורייתא הי’ נח איש צדיק כנישו לכל נהורין, ולעומת שמחמת חטא אדה”ר אתפשט מסאבותא בעלמא והי’ הדורות מתרחקין מהשורש ומתגשמים והולכין, עד שהגיעו לתכלית הקילקול והשחתה כמ”ש ותשחת הארץ לפני האלקים, וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, היפוך מזה הי’ נח מתדבק בהש”י מכל צד, ובמדרש פרשה כ”ט בפסוק ונח מצא חן, לאחד שהי’ מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד שקשר עמו אהבה וכו’ עד שהשליטו וכו’ עד שנתן לו את בתו עיי”ש, וכבר פרשנו ששלשה דברים אלו רומזים לכל חלקי האדם, והנה נהורין שלם בכל חלקיו איש נשמה, ועם זה הי’ נמי שלימות העולם הגשמי כברש”י שהתקין להם כלי מחרישה, ע”כ הי’ נמי ממוצע שבאמצעותו יתדבק עולם הגשמי בהרוחני וכדמיון שבת כנ”ל: דאך כ”ז באם הי’ דורו מתאוין לדיבוק הרוחני ומתדבקין בו באהבה וכדמיון העולם באמצעות שבת שהי’ העולם משתוקק לשוב לשורשו, וכמו לדורות לזכור בכל יום את יום השבת להראות חביבות השבת ודיבוק בו, אבל דור המבול הי’ להיפוך מזה כמ”ש האומרים לאל סור מנו ודעת דרכיך לא חפצנו וגו’ וגם במקום שהי’ להם להיות דבקים בנח, הי’ היפוך מזה כבמדרש שהיו מבזין אותו, והיפוך מכבוד שבת, וזהו תכלית הריחוק וכבמדרש שלהי איכה אי מאיסה לית סבר, וע”כ לא הי’ נח יכול להושיע להם: הועם האמור יש לומר שזהו הענין שהמדרש מונה שמונה פעמים נייחה ששם נח מורה עליו, היינו כמו שבת שהוא למעלה משבעת ימי הבנין, וע”כ הוא ממוצע כנ”ל, כך הי’ נח למעלה משבעת ימי הבנין, וע”כ נחשב לו שמנה פעמים נייחה מורה שהוא למעלה ממספר שבעה המתייחס לשבעת ימי הבנין ראוי להיות ממוצע כנ”ל, והמניעה הי’ מחמת הדור שלא היו רוצים ושהיו ממאסים ומבזים אותו: ווהנה אאע”ה איחה את כל באי העולם להשי”ת אף שהי’ רבים עומדים נגדו והדור הי’ בתכלית הקלקול דור הפלגה, מ”מ הי’ כוחו יפה כ”כ להאיר את החושך, וההפרש שבינו ובין נח שנח הי’ בחי’ שבת, ושלשה אבות הי’ בחי’ שלשה רגלים, ואף ששבת גדול מיו”ט מ”מ שבת הוא קבוע וקיימא שאין בו תפיסת יד האדם, אבל יו”ט בי דינא מקדשין לי’, ויש לפרש שזהו הענין שנח הי’ צריך סעד לתומכו אבל אברהם הי’ מתחזק מאליו, שנח לא הי’ לו מדריגות מכח עצמו אלא שניתן לו מהשמים כמו שבת שאין בו תפיסת יד האדם, אבל אברהם הי’ מתחזק מאליו היינו שכל מדריגתו הניתן לו הי’ מחמת התעוררותו וכמו יו”ט, דבי דינא מקדשין לי’, וע”כ באשר יש בו תפיסת יד האדם הי’ לו יותר שייכות להעולם להטות את לבבם, משא”כ בשבת שכל מי שאינו טורח בע”ש אינו אוכל בשבת ע”כ הרחוקין לא הי’ מתדבקין בו כלל: