מחלוקת סומכוס וחכמים בדין צרורות

יש לבאר מהי סברת כל חכם. לדעת סומכוס, הדבר נראה לכאורה הגיוני יותר. כשאנחנו מסתכלים על הנזק של הבהמה, אין זה משנה אם בצורה ישירה בדרך הילוכה או על ידי התזת צרורות, מדובר בנזק השייך לרגל, ולכן על בעל הבהמה לשלם נזק שלם. לדעת חכמים, הפטור של חצי מהנזק אינו מובן. את אותו העיקרון מצאנו במחלוקת לגבי דבר הטמון בשדה שנשרף. חכמים מחייבים על כל דבר שהיה בשדה, אבל לא על דבר הטמון שם, ולדעת רבי יהודה מחייבים גם על דבר הטמון בשדה. המכנה המשותף בשני המקרים הוא הגבול ששמים חכמים לאחריות האדם, והכנסת ההשגחה האלוקית במקרה. על פי דין רגיל והיגיון סביר, אכן סומכוס צודק, אבל על פי חכמים, יש להכניס את ההשגחה לעניין, ולכן כל דבר שאינו נזק ישיר או שהוא נזק חריג כמו דבר הטמון, אנחנו מבינים שיש רצון אלוקי שכך יהיה, ואנחנו פוטרים את האדם מתשלום מלא על נזקים אלו. ולכן הלכה כחכמים. זהו משפט צדק יהודי, בניגוד למשפט אנושי, כמו היום, שפוסקים רק על פי היגיון, ואז אנחנו מגיעים למצבים של נזקים ופיצויים אין סופיים. יתרה מזאת, אנחנו יוצרים בעצמנו מערכת שלמה של ניצול מצבים, ביטוחים וכדומה. כל דבר שקורה לאדם מקבל משמעות מיידית של פיצוי, והתרבות והאווירה שזה מייצר מקלקלת את תרבות האדם והחברה.