וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר (בראשית ה, כט), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הַשֵּׁם וְלֹא הַשֵּׁם הוּא הַמִּדְרָשׁ, לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא נֹחַ זֶה יְנִיחֵנוּ, אוֹ נַחְמָן זֶה יְנַחֲמֵנוּ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן הִשְׁלִיטוֹ עַל הַכֹּל, הַפָּרָה הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ, וְהַתֶּלֶם נִשְׁמַע לַחוֹרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם מָרְדוּ עָלָיו, הַפָּרָה לֹא הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ, וְהַתֶּלֶם לֹא הָיָה נִשְׁמַע לַחוֹרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ, נָחוּ. וּמְנָא לָן, נֶאֱמַר כָּאן נְיָחָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות כג, יב): לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, מַה נְּיָחָה שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן נְיָחַת שׁוֹר, אַף נְיָחָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן נְיָחַת שׁוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לֹא הַשֵּׁם הוּא הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הַשֵּׁם, וְלֹא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא אוֹ נֹחַ זֶה יְנִיחֵנוּ, אוֹ נַחְמָן זֶה יְנַחֲמֵנוּ, אֶלָּא עַד שֶׁלֹא עָמַד נֹחַ הָיוּ הַמַּיִם עוֹלִים וּמְצִיפִים אוֹתָם בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם. שְׁתֵּי פְעָמִים כְּתִיב (עמוס ה, ח): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, כְּנֶגֶד שְׁתֵּי פְּעָמִים שֶׁהָיוּ הַמַּיִם עוֹלִים וּמְצִיפִין אוֹתָן בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם, אַחַת בְּשַׁחֲרִית וְאַחַת בְּעַרְבִית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פח, ו): כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר, שׁוֹכְבִים שֶׁלָּהֶם חֲלָלִים הָיוּ, כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ, נָחוּ. נֶאֱמַר כָּאן נְיָחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן נְיָחָה (ישעיה נז, ב): יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, מַה נְּיָחָה הָאָמוּר לְהַלָּן נְיָחַת קֶבֶר, אַף נְיָחָה הָאֲמוּרָה כָּאן נְיָחַת קֶבֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לְשֵׁם קָרְבָּנוֹ נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כא): וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לְשֵׁם נַחַת הַתֵּבָה נִקְרָא, דִּכְתִיב (בראשית ח, ד): וַתָּנַח הַתֵּבָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ הַמַּזָלוֹת כָּל אוֹתָן שְׁנִים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן שִׁמְּשׁוּ אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר. (בראשית ח, כב): לֹא יִשְׁבֹּתוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכָּאן שֶׁלֹא שָׁבְתוּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכָּאן שֶׁשָּׁבָתוּ.
בראשית רבה כה ב
נח על שם קרבנו נקרא
במ”ר פכ”ה נח על שם קרבנו נקרא הענין דהנה כתיב לא אוסיף כו’ ולא יהי’ עוד מבול כו’ וצריך להבין הלא המבול הי’ למען טהרת הארץ וכמ”ש ארץ לא מטוהרה וגו’ הרי שהמבול הי’ לטהר את הארץ ואם כן אם ח”ו יתקלקל עוד במה יטהר את הארץ אך כוונתו יתב’ הוא שלא יעזוב את הארץ שיתקלקל כל כך, עד שיצטרך למבול, וזאת היתה פעולתו של נח בקרבן, דקרבן, הוא מלשון קירוב שקירב הארץ לשמים ואיתא בזוה”ק דנח נקרא צדיק דאחיד בשמיא וארעא, היינו שקירב הארעא לשמים דע”י שהם קרובים להשי”ת אינם יכולים להתקלקל כ”כ ואם מתקלקלים במה הקב”ה מקדים ומייסר אותם טרם הגיעו לתכלית הרוע עד שיתקלקל הארץ וכלשון המ”ר משגמן אני ביסורין בעוה”ז כו’ ויותר מזה כתיב בישראל רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע”כ אפקוד עליכם עוונותיכם היינו שאינו ממתין להם עד שתתמלא סאתם וזה הפי’ על קרבנו נקרא כנ”ל, דזה נח איש צדיק שאחיד בשמיא וארעא שלא יתקלקלו עד שיהי’ אין מרפא ח”ו ונח הוא שבת וכשם שנח עשה פעולה זאת כמו כן שבת עושה שאינו מניח להתגשם בתכלית דלולא שבת הי’ כל העולם מתגשם בתוך ששת ימי המעשה אך כשבא שבת שב הכל למקורו ואין מניח להעולם להתקלקל ח”ו: