שמעי בת וראי והטי אזנך

במדרש ר’ יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, כבר דברנו בזה ומ”מ אין בהמ”ד בלי חידוש, והנה יש להתבונן שהכתוב כלל בכאן ג’ דברים שמיעה ראי’ הטית אזנים, שמיעה הוא קבלת דברים אפי’ שאינו מבין הטעם, או אפי’ שלא לרצונו וכמ”ש וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם אף שהי’ שלא לפי רצונו שהי’ מתפחד שלא יטמע ח”ו בבית לבן וכמו שהתפלל ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ובמדרש ושמרני מע”ז מג”ע משפ”ד ומלה”ר, ומ”מ כפף את אזנו לשמוע ולקבל לדברי אביו ואמו על כרחו שלא בטובתו, וכמו שבאמת הטמין עצמו בבית עבר י”ד שנים כדי להתקשר בקשר אמיץ בתורה שיהי’ לו למחסה עוז בפני לבן, ראי’ הוא עוד יותר שרואה שדרך זה מוכרח ואין זולתו, הטיית אוזן הוא עוד יותר, היינו שלא להסתפק בשטחית המאמר אלא להבין ולהשכיל מה ה’ דורש ממנו, כי אף שבמעשה המצוות הכל שוין מ”מ כל אחד ואחד נדרש ממנו לפי שורש נשמתו ולפי מה שבא לזה העולם לתקן, וכמו שאיתא בדברו האריז”ל דכל מצות שאדם יש לו נטי’ אליהם ביותר זה סימן שנברא בשבילם וכן להיפוך בל”ת שכל שהיצה”ר מסית אותו אליהם הוא סימן ששייך לו לתקנם, ולפי”ז כל אחד ואחד צריך להזהר ביותר במצוות מיוחדות וכבש”ס שבת אביך במאי זהיר טפי, וזה הבחנה ובינה יתירה להכיר כל איש מעשהו: גונראה דהשלשה דברים אלו הם שלימות גוף ונפש ושכל, שמיעה קבלת דברים אפי’ שלא לפי דעתו ורצונו הוא מתיחס לגוף, וכדאיתא בתנדב”א שאדם צריך לעשות עצמו כשור לעול וכחמור למשא, והיינו אפי’ שאין דעתו ורצונו לזה, שבדבר שהוא מבין שכך ראוי לו לעשות אינו שייך לומר שהוא כשור לעול וכחמור למשא, ראי’ הוא שלימות הנפש שמצייר הדבר כאלו עומד נגד עיניו ורואה שאין דרך זולתו ע”כ משתוקק אליו, כי כל דבר משתוקק לשלימותו וזהו שרואה שזהו שלימותו בהכרח משתוקק אליו, ונפש הוא התשוקה כברש”י חולין וכבר דברנו מזה כמה פעמים, הטיית אוזן כנ”ל הוא שלימות השכל כנ”ל: דונראה דכל שלשה דברים אלו נרמזים במאמר הש”י לאברהם לך לך, מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, מארצך רומז לגוף שהוא בחי’ התחתונה שבאדם דוגמת הארץ בערך הגלגלים המקיפין אותה, וממולדתך רומז לנפש שממנה תוצאת כל המדות הנטוע בלב שתלוי בתולדות, וכמו שהגיד כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה בטעם אאע”ה שלא רצה ליקח אשה ליצחק מבנות הכנעני כי אם ממשפחתו אף שכולם הי’ עוע”ז ומכשפים ומעוננים, כי התולדות הם נמשכים אחר מולידם במדותיהם ולא אחר השכל שלהם, וחטא ע”ז וכישוף שהוא חטא השכל לא הזיק להתולדות, אלא כנענים שהיו במדותיהם רעות מאד כידוע ששבע מלכי כנען הם שבע מדות רעות, הם הי’ מזיקים להתולדות, וע”כ מה שנאמר לאברהם להתרחק ממולדתו הפירוש ממדותיהם שהוא שלימות הנפש, ומבית אביך רומז להשכל כמ”ש שאל אביך ויגדך והוא שלימות השכל כאשר הוא בקדושה, ובאשר את זלע”ז עשה אלקים, בהתרחקו מג’ אלה, בטומאה בא לעומתו בג’ אלה בקדושה: הוהנה איתא במהר”ל שג’ אבות, זה הי’ שלימות הגוף וזה שלימות הנפש וזה שלימות השכל, ואאע”ה באשר הי’ ראשית האבות ואחר הראשית נמשך הכל זכה אברהם בכל ג’ שלימיות אלו בכלל, וע”כ במה שהתרחק מארצו וממולדתו ומבית אביו זכה לג’ שלימיות אלו, וזהו שבמדרש שלש גדולות כתיב כאן בשרו שהם שלשה אבות, כי בכאן זכה לבחי’ שלשת אבות: וונראה שמאמר לך לך קיים לעולם וכמו שאמרו ז”ל קול גדול ולא יסף לא פסק שעד היום הקול קיים מי שראוי לזה עודנו זוכה לשמוע את הקול, כן נמי במאמר לך לך הוא מאמר נצחי קורא בקול לכל איש ואיש להשתלם בגוף ונפש ושכל, וזה עצמו הוא מאמר שמעי בת וראי וגו’ כנ”ל, וע”כ פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, ששניהם מאמר אחד, וכן הוא בזוה”ק (ע”ז.) וכרוזא קרי בחיל ואמר לכון אמרין קדישין עליונים מאן מנכין דעייל רוחא באודנוי למשמע ועינוי פקחין למחמי ולבי’ פתוח למנדע וכו’ הנה פרט בכאן אותן ג’ דברים דעייל רוחא באודנוי למשמע הוא כמ”ש “שמעי בת”, ועינוי פקחין למחמי הוא כמ”ש “וראי” ולבי’ פתוח למנדע הוא כמ”ש “הטי אזנך” כמו שפירשנו לעיל שהוא השכל והבינה שבלב: זונראה עוד לומר דדוגמת המאמר לאברהם כן הקול קורא בחיל בכל ע”ש היינו אף שהקול קיים ונצחי, מ”מ לשמוע את הקול מדבר אליו מסוגל ביותר בע”ש, להשתלם בג’ שלימיות הוא בשבת בג’ זמנים מתחלפין בתוספת שבת ושבת דלילא ושבת דיממא, והם נרמזים, בג’ פעמים ביום השביעי בויכולו, וכבר דברנו מזה, ששבת הוא שלימיות גוף ונפש ושכל ואין להאריך בזה עוד: