מצוות ירושת הבכור

הרמב״ם הלכות נחלות פרק ב’ הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו שנאמר לתת לו פי שנים, כיצד הניח חמשה בנים ואחד מהן בכור הבכור נוטל שליש הממון וכל אחד מהארבעה פשוטים נוטל שתות, הניח תשעה בנים הרי (האחד) הבכור נוטל חמישית וכל אחד מן השמונה פשוטים נוטל עשירית וכן על החלוקה הזאת חולקין לעולם. למה הבכור צריך לקבל פי שניים מאחיו? מאיפה נובעת האפליה הזו לכאורה? בדרך כלל אנו מתרצים את השאלה הזו בחשיבה פשוטה ושטחית שהיות שהוא הבכור, הראשון, הגדול, מגיע לו יותר מפני כבודו, אך הדברים עדיין דורשים הסבר למהות העניין. ההסבר הוא שיש הבדל גדול בין בכור לשאר אחיו. אין כאן המקום להסביר את מהות הקדושה שנתנה התורה לבכור האדם או לכל דבר ראשוני כמו בכור בהמה, ביכורי השדה וכד’. אנו נתמקד בהבדל בינו לבין אחיו ברמה הפסיכולוגית. הבכור הוא קודם כל בן, הראשון שהופך את האיש והאישה להורים. הוא נולד למציאות יחידית. מה שאין כן מהאח השני ומעלה, שהם נולדים כבר אחים. הם מבינים את המציאות הזאת של להיות אח באופן טבעי ורגיל. (עיין סוד התולדות של מניטו על קין והבל). המציאות שנכפית על הבכור בהולדת אחיו אינה קלה, נדרש ממנו מאמץ גדול לקבל את זה, ובהיותו בכור, הוא לוקח על עצמו אחריות על שאר האחים. הבכור הוא למעשה ממוצע בין ההורים לאחים. כמו יוסף הצדיק שמהווה ממוצע בין הבנים לאבות – הוא אינו אב לגמרי, הוא אחד משנים עשר בני יעקב, אך גם לא בן לגמרי – בניו, מנשה ואפרים, נחשבים בנים בתוך שנים עשר השבטים, ואין מטה אחד על שמו כשאר בני יעקב (עיין שיחות הרב צבי יהודה). הקשר של הבכור להוריו הוא קשר מיוחד, לא קשר של בן ‘רגיל’. סוג של שותף של ההורים במובנים מסוימים, היות שהוא מהווה דוגמה, לוקח אחריות וכו’ (ועל זה מסמלת מכת בכורות במצרים – ניתוק ופירוק המשפחה בין ההורים לבנים). לכן התורה באה לומר שהוא צריך לנחול פי שניים. לא בתור פיצוי או כבוד, אלא בתור דבר שמגיע לו בדין. הוא באמת שונה, הוא ,כאמור, ממוצע בין שני המושגים הללו – הורים ובנים.