באור

משתפים בפנימיות התורה

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן (בראשית יח, ג), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן אָמַר זֶה מִיכָאֵל. (בראשית יח, ד): יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי סִימָאי אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אַתָּה אָמַרְתָּ יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וּבַיִּשּׁוּב וּלְעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כא, יז): אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בְּאֶרֶץ כְּנַעַן מִנְיַן, (דברים ח, ז): אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (זכריה יד, ח): בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלָיִם. אַתָּה אָמַרְתָּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר, וּבַיִּשּׁוּב, וְלֶעָתִיד לָבוֹא. בַּמִּדְבָּר מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ט): וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם. בַּיִּשּׁוּב מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, טז): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה’ אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. אַתָּה אָמַרְתָּ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וכו’, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, לט): פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן (ויקרא כג, מב): בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ו): וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, אַתָּה אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו’, (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (תהלים עב, טז): יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ז): וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו’ (במדבר יא, לא): וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה’ וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַיִן (במדבר לב, א): וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז, כא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ וגו’. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו’ (שמות יג, כא): וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם.

בראשית רבה מח י

ביאור הפסוק מאת

חוני

כמות קריאות ביאור 33

נלקח מספר: שם משמואל

אתה אמרת והשענו תחת העץ

בב”ר פמ”ח ר’ אליעזר בשם ר’ סימאי אמר, אמר הקב”ה לאברהם וכו’ אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורע לבניך, במדבר ובישוב ולעת”ל, פרש ענן למסך, הרי במדבר, בארץ מניין בסוכות תשבו שבעת ימים, לעתיד לבוא מניין וסוכה תהי’ לצל יומם מחורב, אתה אמרת ורחצו רגליכם חייך שאני פורע לך במדבר ובישוב ולעת”ל, במדבר וארחצך במים, בישוב רחצו הזכו, ולעת”ל אם רחץ ה’ את בנות ציון, ובטור ברקת הקשה אהא דבסוכות תשבו דבשלמא במדבר ולעת”ל הוא מעשה השי”ת, יוצדק לומר שהוא שכר בזכות מעשה אאע”ה, אבל בארץ שהיא מצוה שישראל יעשו, איך יקרא זה שכר, ואם בא לומר שנתינת המצוה לישראל היא בזכות אברהם, הלוא כל התורה כן היא כמ”ש במדרש לקחת מתנות באדם, בזכות אברהם שנקרא האדם הגדול עכ”ד, וכן יש להקשות נמי אהא דבישוב רחצו הזכו: חונראה לפרש עפ”י דברי הזוה”ק ח”ג (ק”ג:) ואמר ר’ אבא כתיב בסוכות תשבו שבעת ימים ולבתר ישבו בסוכות, בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו, אלא קדמאה לאושפיזי, תניינא לבני עלמא וכו’ עיי”ש, א”כ זה שהקב”ה משלח את האושפיזין קדישין להסוכה, זהו שכר בזכות אאע”ה, וע”כ מייתי המדרש קרא דתשבו ולא ישבו, מפני דתשבו לאושפיזין נאמר, והיינו דהנה מדתו של אאע”ה לקרב את כל באי עולם אל תחת כנפי השכינה, והניח את דרגין שלו שהי’ חכם גדול, וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, ולא עוד אלא שהי’ מרכבה לשכינה וטרוד בעבודתו ודביקותו באלקים, ומ”מ הניח את הכל, ועסק עם אנשים פשוטים להאכילם ולהשקותם, כדי לקרבם למקום, ולא השגיח על עצמו כלל, אלא הכל צורך גבוה, זכה לעומתו שהשי”ת פרע לבניו במדבר ובישוב ולעת”ל, וזה שאמר בזכות והשענו תחת העץ ובזוה”ק בגין קב”ה קא אמר דאיהו אילנא דחיי לכלא, הרי שירידתו והשפלתו לאנשים פשוטים הי’ צורך עלייתם, ע”כ לעומתו היא השפלת האושפיזין ממרום חופת כבודם בג”ע לסוכה, לצורך עליית ישראל, והנה שם כתיב ברישא יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, ואח”כ והשענו תחת העץ, ע”כ כשזוכין לעומתו להאושפיזין בסוכה, צריך להקדים יוקח נא מעט מים, ובמדרש שאין מים אלא תשובה כמ”ש שפכי כמים לבך, והוא עשרת ימי תשובה, ורחצו רגליכם הוא כמ”ש רחצו הזכו, וכמ”ש אם רחץ ה’ את צואת בנות ציון, שלעומת שהאדם רוחץ א”ע מעונותיו, כל מה שביכולתו וכדבעינן למימר קמן, זוכין שיתקיים בו אם רחץ ה’, וגו’, והוא יוה”כ כמ”ש כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו, היינו לפני הכפרה מהשי”ת תטהרו את עצמיכם, ולעומת זה ה’ יכפר עליכם, ואח”כ זוכין לסוכה לעומת והשענו תחת העץ: טוכן יש לפרש, הא דחשוב שכר ורחצו רגליכם, בישוב רחצו הזכו, דהנה זה שהאדם בעצמו יהי’ בכחו לרחוץ את כתמיו, הוא למעלה מהשערת האדם, כי אמרו ז”ל שהעבירה מלפפתו וכורכתו ומוליכתו לגיהנם, ומאחר שהוא מלופף וכרוך מכל סביבותיו, איך אפשר שהחבוש יתיר עצמו מבית האסורים, אך במה שאמר הכתוב רחצו הזכו, נעשה האדם כמו שליח השי”ת, ויש כח המשלח בהשליח, ונחשב המעשה כמו המשלח הי’ העושה, והשי”ת כל יכול, וכמו שהגדנו פעמים רבות, בפסוק לא בשמים היא, שאילו הי’ בשמים היית צריך לעלות אחרי’ וללמדה, אף שאין ביכולת האדם לעלות לשמים, אך הפי’ הוא, שאם היתה בשמים והי’ הציווי לעלות אחרי’ וללמדה, היית בזה כמו שליח ה’ לעלות השמימה, ע”כ היית יכול, כמו זה עצמו, הציווי רחצו הזכו, נותן כח באדם להתיר עצמו מבית האסורים, וזהו שכר לאאע”ה, שהי’ מהדר שלא להכניס ע”ז לתוך ביתו כברש”י שם, כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק שברגליהם, והיינו שהי’ בטל כ”כ להשי”ת והי’ רואה א”ע תמיד כאלו הוא שליח מהשי”ת, וכח המשלח בהשליח, ע”כ הי’ מחשיב את ביתו כמו מקדש ה’, שאסור להכניס טומאה במקדש, והיינו טומאת ע”ז, ע”כ זיכה נמי לבניו אחריו, שיהיו שליחי השי”ת, בענין רחוץ והזדככות כנ”ל: