באור

משתפים בפנימיות התורה

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. אִם כֵּן שֶׁבְּשׁוּשַׁן יֵהָרְגוּ, שֶׁבְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אַל יֵהָרְגוּ! אָמְרוּ לוֹ: אֱמוֹר אַתָּה! אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם.

מגילה יב ט

ביאור הפסוק מאת

חוני

כמות קריאות ביאור 86

נלקח מספר: אורות יהודה

מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה?

ההבדל בין תשובת תלמידיו של רשב”י לבין תשובתו שלו היא, שהתלמידים מוצאים את התוצאה, אבל הוא חותר לשורש הבעיה. התוצאה הייתה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אבל עצם זה שהגיעו לאותה הסעודה נבע מבעיה יותר שורשית והיא השתחוויה לצלם. לא נראה שמדובר בבעיות של כשרות או של עבודה זרה, אלא השתחוות לצלם, שמהותה היא ויתור ושכחה של הלאומיות שלהם. אפשר לראות את זה בתחילת מילות המגילה: “ויהי בימי” – מסמן לשון צער, לא בגלל הגזרה שעדיין לא הייתה על עם ישראל, אלא על עצם כך שעם ישראל היה לפני הזדמנות לחזרה לארץ ישראל, לפני אחשוורוש, ובמיוחד אחרי מאורעות המגילה, ועדיין חזרו רק מעט מאוד מעם ישראל לארץ ישראל בשיבת ציון. הייתה זאת הזדמנות שלא נוצלה, ולכן המילים “ויהי בימי”. “יהי” – לשון עתיד, והוא”ו מהפכת ללשון עבר, כלומר הזדמנות עתידית שמתפספסת בימיהם. התוצאה של ההשתחוויה לצלם הגויים ואיבוד הלאומיות הייתה הנוכחות וההנאה מסעודתו של אחשוורוש הרי כל מהותה של הסעודה הייתה שמחה על כך שעם ישראל איבד את לאומיותו, אחרי שאחשוורוש עושה את החישוב של 70 השנים לגלות שעברו כביכול, ולכן מוציא את כלי המקדש ובגדי הכהן הגדול. ומזה עם ישראל נהנה הנאה אסורה ופסולה.