משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת

במד”ר ויאמר ה’ אל אברהם לך לך מארצך וגו’ ר’ יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך אמר ר’ יצחק משל לאחד שהי’ עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהי’ אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב”ה ואמר לו אני הוא בעל העולם וכו’ הוי ויאמר ה’ אל אברם עכ”ל, ויש להבין כי מפשטות המאמר נראה שמה שלא ידע אברהם מי הוא בעל העולם והי’ מסופק ואומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג עד שהציץ עליו הקב”ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, שזהו מאמר לך לך שהרי המדרש הביא זה על מאמר לך לך, ועוד שלא מצינו שדיבר עמו קודם לכן, וזה תימא שהרי בן ג’ שנים הכיר אברהם את בוראו, ואפי’ להמאחרים עד מ’ שנה או מ”ח שנה מ”מ ע”כ הי’ הרבה קודם המאמר לך לך שהי’ בהיותו בן ע”ה שנה, או לרש”י ע’ שנה ועוד שהרי נשלך לכבשן האש ומסר עצמו על קידוש השם קודם המאמר הזה: גונראה דהנה במדרש לפי שהי’ אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר שיש בי עון שעבדתי ע”ז כל השנים הללו אמר לו הקב”ה לך טל ילדותך מה טל זה פורח אף עונותיך פורחים, ואינו מובן דמיון המדרש לטל ואם לענין הפריחה יותר הי’ לו לדמות לעופות הפורחים שזה צורתם, ועוד מה לשון פריחה בעונות, ולכל הפחות הי’ צריך לומר פורחים ממך והי’ כדמיון שאמרו ז”ל טומאה פורחת ממנו אבל לשון פריחה בלי תיבות ממנו מחוסר הבנה, וכבר אמרנו לפרש דהנה טל עולה לקראת החמה כמו שפירש”י פ’ בשלח, ואינו נשאר על הזרעים, ומ”מ לא הי’ לריק אלא שמעורר ליחות עצמיי שבזרעים, כדמיון זה יש לומר שהי’ באברהם, דהנה במדרש פס”א ובתורתו יהגה יומם ולילה אר”ש רב לא הי’ לו אב לא למדו ומהיכן למד את התורה וכו’ אבל עודנה השאלה מאין הי’ לוקח התעוררות לדרוש ולחקור אחר אלקית, אך בזוה”ק (פ”ו.) בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח חשב שזה אלקי עולם פלח לי’ כל האי יומא לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא אמר דא הוא ודאי דשליט על האי פלחנא דפלחית כל האי יומא דהא אתחשך קמי’ ולא נהיר פלח לי’ כל האי לילא לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיר לון, וכעין זה במדרש אמר לי’ נמרוד לאברהם נסגוד לנורא אמר לי’ אברהם ונסגוד למיא דמטפין נורא, אמר לי’ נמרוד נסגוד למיא, אמר לי’ נסגוד לעננא דסבלין מיא וכו’, והיינו שכל התעוררות של אברהם הי’ מהשלילות, כי בראותו א”ע ואת כל העולם כולו בשפל המדריגה טובעים בעמקי שאול זה עובד למים וזה לאש והי’ רודפין אחר ההבל וריק בלי שום תכלית, וכל כוחות הנפש הי’ מונחים באשפה, והי’ אוכלין ושותין ופוחזין כבמדרש, והי’ מקולקלין הן בגוף והן בשכל, שזה מובן לכל בר דעת שזה לא יתכן בשום אופן שהאדם שהוא מובחר היצירים ירדוף רק רע כל היום, ובשביל זה עצמו שהרגיש בעצמו שהגיע לקצה האחרון מהקלקול התעורר משנתו לחשוב מחשבות לחלוק על דעת ההמון, והעמיק בחקירתו עד שהתבונן שיש גבוה וגבוה מעל גבוה שומר ואחת לאחת למצוא חשבון, עד שהבין שיש שם ה’ נמצא אשר ממנו מתהוים כל הנמצאים, ובזוה”ק (ע”ח.) אשגח וצריף ותקיל דהא חילא עלאה דעלה לית לי’ שעורא עמוק וסתום וכו’ עיי”ש כל המאמר, והכלל שכל מה שהשיג הי’ רק ממה שזה תחתון ע”כ שיש גבוה עליו כנ”ל, ועם זה הבין שתכלית כל האדם שהוא מובחר היצירה בהכרח הוא לדבוק בהסיבה ראשונה, ובהכרח שהש”י משגיח ומעניש ומשכיר היפוך דעת אנשי דורו אשר מהם כחשו בה’ ואמרו לא הוא, ומהם שהודו שיש סיבה ראשונה אבל פקרו ואמרו עזב ה’ את הארץ ואינו משגיח על השפלים ומסר הנהגה למערכת השמים כמ”ש הרמב”ם ריש ה’ ע”ז, ואברהם אבינו ע”ה השיג אמיתת הדבר, וחלק על אנשי דורו, והנה כל מה שהביאו לידי חקירה זו הוא רק עונותיו הקודמין שהי’ בשפל המדריגה, כי אפשר לולא עונותיו הקודמים שהי’ מגיעים עד קצה האחרון לא הי’ מתעורר כלל לדרוש ולחקור, וע”כ באשר העונות הי’ סיבה לכל הטוב הם כדמיון הטל המעורר את ליחות העצמיי אף שחלף הלך לו לקראת השמש ולא נשאר ממנו כלום, והוא כעין שאמרו ז”ל שהעושה תשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות מטעם שהעונות עצמם הי’ הסיבה שיתעורר בתשובה מאהבה בהרגישו עד כמה נתרחק מדרך האמת והלך חשכים: דומעתה יוצדק הלשון מה הטל פורח אף עונותיך פורחין, היינו שפורחים ועולין למעלה לריח ניחוח היפוך מה שהי’ מקודם מכבידים ויורדים למטה כענין שנאמר כמשא כבד יכבדו ממנו עתה שנעשים כזכיות הם פורחין למעלה: הקיצור הדברים שהתעוררות אברהם בא מצד ההיפוך והוא כדמיון שיש דרך בחשבון לחשוב חשבונות אשר מן השקר יש לעמוד על האמת כידוע בחכמת החשבון, והוא יתרון האור מן החושך שמן החושך עצמו בא יתרון האור, ומי יתן טהור מטמא לא אחד: וובזה יש לפרש הכתוב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך שהם מקבילים לגוף ונפש ושכל כמובן שארץ הוא בדוגמת הגוף, ותולדות האדם הוא בצירוף כוחות הצפש ובית אביך הוא בשכל כענין שאל אביך ויגדך, והיינו שהתעוררות שבא לו מפאת קילקול גוף ונפש ושכל כנ”ל ילך לו מזה כי מעתה איננו מספיק לו זה, כי מפאת השלילות בלתי אפשר להשיג רק שיש סיבה ראשונה כנ”ל אך מהו סיבה הראשונה זה א”א להשיג בשכל אנושי אלא במראה הנבואה, וכענין שאמר ישעי’ ואראה את ה’ וכמ”ש וביד הנביאים אדמה, וזה אשר אראך היינו שאראה אותך במראה הנבואה את מראה כבוד ה’: זובזה ינוח לנו דקדוק עצום שהי”ל אל ארץ אשר אראך שהרי עדיין לא הגיד לו לאיזה ארץ ולא יוצדק לומר בה’ הידיעה ועוד תיבת הארץ מנוקד בקמץ כאלו הי’ אתנחתא או סוף פסוק, וגם ניקוד הטפחא לא יוצדק כ”כ, שהרי אתה אומר שהוא סמוך אל אשר אראך, אך להנ”ל יתפרש בטוב שאשר אראך רמז על מראה כבוד ה’, וא”כ הם שני ענינים הארץ בהא הידיעה קאי על א”י שהי’ רוצה מקודם ללכת שמה וע”כ הוא מוטעם בטפחא שהוא מפסיק ולרמז זה בא קמץ כאלו הי’ אתנחתא, ואשר אראך הוא ענין אחר כאלו הי’ כתיב אשר שם אראך, ומסתייע פירוש הזה מדברי הזוה”ק (ע”ח.) אראך מה לא יכולת למיקם עליו ולא יכולת למינדע חילא דההוא ארעא דאיהו עמוק וסתום, ולדרכינו יתפרש על מראה כבוד ה’: חולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, היינו שלקח לו התעוררות ממה שראה את כל העולם רודפים אחר ההבל וריק, וכמו ששמעתי בשם אדומו”ר הרי”ם זצללה”ה שפירש דולקת מלשון כי דלקת אחרי עכת”ד, ולפי דרכינו יתפרש הרדיפה אחר ההבל ותמה ואמר בודאי אי אפשר שהי’ העולם בלא מנהיג שכוון בבריאת העולם והאדם מובחר היצירים לתכלית נכבד ולא לרדוף אחר ההבל ולקח מזה התעוררות לדרוש ולחקור עד שהשיג מה שאפשר להשיג בשכל אנושי, אך בלתי אפשר הי’ לו להשיג בשכל אנושי מהות האלקית עד שהציץ עליו הש”י ואמר לו אני הוא בעל העולם היינו שהראה לו במראה הנבואה כנ”ל, אבל עיקר הדבר שיש סיבה ראשונה שכל הנמצאות נמצא מאמיתת המצאו ושהוא משגיח ומעניש ומשכיר זה השכיל מאז בחקירתו ושכלו למר בן ג’ שנה ולמר בן מ’ שנה ומסר עצמו על קידוש ה’ ונשלך לאור כשדים ואין לו שייכות אל מה שהציץ עליו בעל העולם והראהו במראה הנבואה את כבוד ה’ שהי’ לאחר מכאן ימים רבים: טויש לומר שכדמיון זה הוא ששת ימי המעשה והשבת שבכל ששת ימי המעשה יש לו לאדם ליקח התעוררות במה שיתבונן בכל תהלוכות העולם שכולם רודפין אחר ההבל וריק שזה לא יתכן שאדם מובחר היצירים יכלה כל ימיו בדבר שאין לו תכלית, אלא ודאי שתכלית האדם הוא תורה ועבודה למי שהשמים וארץ שלו, אבל ביום השבת בא הארה מלמעלה ללב בני ישראל להרגיש דביקות הש”י ואת האור כי טוב והוא כדמיון אשר אראך שהציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, וכמו שאנו אומרים בקבלת שבת קומי אורי כי בא אורך, וזה אין לקוות בכל ששת ימי המעשה אלא לאנשי המעלה תלמידי חכמים שהם עצמם נקראים שבת: יולפי דרכינו הנ”ל יש לפרש ג”כ הלשון לך לך שרש”י פירש להנאתך והרמב”ן כתב שזה הוא לפי חוקי הלשון ובזוה”ק לאתקנא גרמך, ולפי דרכינו י”ל דהנה כתבנו לעיל שהרשעים הללו מהם כחשו בה’ ואמרו לא הוא, ומהם אף שהודו בסיבה ראשונה פקרו ואמרו עזב ה’ את הארץ, שאין כבודו להשגיח בשפלים ומסר הנהגת השפלים למערכת השמים, והבין אבינו אברהם ע”ה בחקירתו היפוך שני כיתות האלו שהש”י אמר לו אמיתת מציחת הש”י, ומה הוא הסיבה הראשונה יראה במראה הנבואה, אך למען דעת היפוך כת הב’ שאמרו עזב ה’ את הארץ אמר לו לך לך, והיינו עפ”י דברי הזוה”ק ח”ב (כ”ו:) פתח ר’ אלעזר ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלקים וגו’ האי קרא הכי מיבעי לי’ וידעת היום כי ה’ הוא האלקים והשבות אל לבבך וכו’ והשבות אל לבך מיבעי לי’ אלא אמר משה אי את בעא למיקם על דא ולמנדע כי ה’ הוא האלקים והשבות אל לבבך וכדין תדע לי’ לבבך יצה”ט ויצה”ר דאתכליל דא בדא ואיהו חד ועל דא והשבות אל לבבך למנדע מילה עכ”ל, האומנם כי דברי הזוה”ק עמוקים ואין לנו עסק בנסתרות, אבל בפשוטו יש לפרש דהנה רש”י בראשית ב’ ה’, ה’ אלקים, ה’ הוא שמו אלקים שהוא שליט ושופט על כל, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו ה’ שהוא אלקים עכ”ל ולפי”ז בתיבות ה’ הוא האלקים מבואר היפוך שתי כיתות המינים, נגד הכת שכחשו בה’ ואמרו לא הוא ע”ז אמר שם ה’ שהוא שם הי’ והוה ויהי’ ומהוה כל נמצא, ונגד כת הב’ שפקרו ואמרו עזב ה’ את הארץ ע”ז אמר שהוא המהוה כל נמצא הוא הוא השליט והשופט, והבל יפצה פי האומרים עזב ה’ את הארץ שאין כבודו להשניח בשפלים שהרי לית אתר פנוי מני’ ומלא כל הארץ כבודו כעליונים כתחתונים, ולא שייך לומר שהתחתונים רחוקים ממנו יותר מהעליונים כי שייך לומר רק בדבר נפרד, אבל לא בהש”י שהכל כלול בתכלית היחוד ואין עוד מלבדו, ונתן מופת על היחוד הוא יצה”ט ויצה”ר דאתכליל דא בדא, ואיהו חד אף שלכאורה נראה שהם ברואים רחוקים זה מזה בתכלית הרחוק, ומ”מ הרי רואין שהיצה”ר ביכולת להופכו לטוב ולעשותו ג”כ כולו טוב ולאתכליל דא בדא, ומוכח מזה שהכל אחד שהרי לא יתכן להפך את הדבר ממציאותו לגמרי ולעשותו מציאות אחר אלא ודאי שבשורש השרשים הכל אחד ומשום דאין עוד מלבדו וכל המציאות מתאחדים בהש”י ולית אתר פנוי מיני’, ובכן הוא מופת כי ה’ הוא האלקים היפוך האומרים עזב ה’ את הארץ, וזהו הפי’ לך לך היינו לך וראה את אותך היינו לבבך יצה”ט ויצה”ר דאתכליל דא בדא ותנדע שה’ הוא האלקים שליט ושופט משגיח מעניש ומשכיר שהכל נכלל במלת אלקים: