וְאַתָּה תְּצַוֶּה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה יא, טז): זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה’ שְׁמֵךְ, וְכִי לֹא נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כַּזַּיִת הַזֶּה בִּלְבָד, וַהֲלוֹא בְּכָל מִינֵי אִילָנוֹת נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל, בְּגֶפֶן וּתְאֵנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ, ט): גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, תְּאֵנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, י): כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ, כַּתָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ז, ח): זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר. כָּאֶרֶז, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צב, יג): כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. כֶּאֱגוֹז, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ו, יא): אֶל גִּנַת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, וּקְרָאָן בְּכָל מִינֵי שְׁלָחִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, יג): שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, וּבָא יִרְמְיָה לוֹמַר: זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר, אֶלָּא מָה הַזַּיִת הַזֶּה, עַד שֶׁהוּא בְּאִילָנוֹ מְגַרְגְּרִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִן הַזַּיִת וְנֶחְבָּט, וּמִשֶּׁחוֹבְטִין אוֹתוֹ מַעֲלִין אוֹתוֹ לַגַּת וְנוֹתְנִין אוֹתָן בַּמַּטְחֵן, וְאַחַר כָּךְ טוֹחֲנִין אוֹתָן, וְאַחַר כָּךְ מַקִּיפִין אוֹתָן בַּחֲבָלִים, וּמְבִיאִין אֲבָנִים וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין אֶת שַׁמְנָן. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, בָּאִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְחוֹבְטִין אוֹתָם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְחוֹבְשִׁים אוֹתָן וְכוֹפְתִין אוֹתָם בְּקוֹלָרִין וּמַקִּיפִין אוֹתָן טַרְטְיוֹטִין, וְאַחַר כָּךְ עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹנֶה לָהֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, כג): וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכֵן (דברים ד, ל): בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ (דברים ל, לא): כִּי אֵל רַחוּם ה’ אֱלֹהֶיךָ, הֱוֵי: זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר. דָּבָר אַחֵר, מָה רָאָה יִרְמְיָה לִמְשֹׁל אֲבוֹתֵינוּ כַּזַּיִת, אֶלָּא כָּל הַמַּשְׁקִין מִתְעָרְבִים זֶה בָּזֶה, וְהַשֶּׁמֶן אֵינוֹ מִתְעָרֵב אֶלָּא עוֹמֵד, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָם מִתְעָרְבִים עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, ג): וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם. דָּבָר אַחֵר, כָּל הַמַּשְׁקִים אָדָם מְעָרֵב בָּהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה תַּחְתּוֹן וְאֵיזֶה עֶלְיוֹן, אֲבָל הַשֶּׁמֶן אֲפִלּוּ אַתָּה מְעָרְבוֹ בְּכָל הַמַּשְׁקִין שֶׁבָּעוֹלָם הוּא נָתוּן לְמַעְלָה מֵהֶן. כָּךְ אֲבוֹתֵינוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם נִצָּבִים לְמַעְלָה מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, א): וּנְתָנְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן, הֱוֵי: זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר. דָּבָר אַחֵר, זַיִת רַעֲנָן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים מח, ג): יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, מַהוּ יְפֵה נוֹף, לָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְכַלָּה נִמְפִּי, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מֵצֵר כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, לָמָּה, שֶׁהָיָה אָדָם נִכְנָס לְשָׁם מָלֵא עֲוֹנוֹת, וְהָיָה מַקְרִיב קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, אֵין שִׂמְחָה גְדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁהָיָה יוֹצֵא צַדִּיק, הֱוֵי: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. כְּתִיב בְּצוֹר (יחזקאל כז, ג): צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי, אַתְּ אָמַרְתְּ אֲבָל אֲחֵרִים אֵינָם אוֹמְרִים, אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם הַכֹּל אוֹמְרִים שִׁבְחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, טו): הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי, וּכְתִיב (תהלים מח, ג): הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, מָקוֹם שֶׁמַּקְרִיבִין בּוֹ קָרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א, יא): וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר, כְּשֵׁם שֶׁהַשֶּׁמֶן מֵאִיר כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, ג): וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ, לָכֵן נִקְרְאוּ אֲבוֹתֵינוּ זַיִת רַעֲנָן, שֶׁהֵם מְאִירִים לַכֹּל בֶּאֱמוּנָתָם, לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ.
שמות רבה לו א
עם קשה עורף
איך יתרו, ששמע את כל הניסים והמופתים אומר משפט כזה, עתה ידעתי, רק עכשיו נודע לי שה’ גדול מכל האלהים, ועל מה ‘נופל לו האסימון’? על זה שהמצרים טבעו בים, וכי עצם קריעת ים סוף איננה מספיקה? עשרת המכות או הוצאת ישראל ממצרים?! רק זה הדבר שגרם לו להבין שה’ גדול מכל האלהים?! אלא שיש בזה הבנה משמעותית להשגחת ה’ בעולם. בראות יתרו שהשגחת ה’ היא מידה כנגד מידה, הוא מבין שה’ שולט בכל המציאות, אבל לא רק. הוא מבין שגילוי ה’ בעולם הוא דבר אחדותי לגמרי, בתוך המציאות באופן טבעי. וזה מנוגד לגמרי למה שהכיר עד כה. עבודה זרה, מהותה להאמין בכוח עליון ששולט על העולם כביכול, ואותו צריך לרצות על מנת להינצל מעונש. פה הוא רואה שזה אחר לגמרי, הוא מבין שזה לא עניין של לרצות את ה’, אלא ה’ פועל בטבע באופן טבעי כך שכל מה שהאדם עושה ופועל חוזר אליו לטובתו או לרעתו והכל לפי מעשיו. זו ראייה אחדותית שאותה לא הכיר יתרו ומיד מבין שגדול ה’ מכל האלהים.