באור

משתפים בפנימיות התורה

הָנְהוּ תְּרֵי מִינֵי, חַד שְׁמֵיהּ שָׂשׂוֹן וְחַד שְׁמֵיהּ שִׂמְחָה. אֲמַר לֵיהּ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה: אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָּךְ, דִּכְתִיב: ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן: אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָּךְ, דִּכְתִיב: ״שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים״. אֲמַר לֵיהּ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה: חַד יוֹמָא שָׁבְקוּךְ וְשַׁוְּיוּךְ פַּרְוַונְקָא, דִּכְתִיב: ״כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ״. אֲמַר לֵיהּ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן: חַד יוֹמָא שָׁבְקוּךְ וּמָלוּ בָּךְ מַיָּא, דִּכְתִיב: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״.

סוכה מט ה

ביאור הפסוק מאת

חוני

כמות קריאות ביאור 95

נלקח מספר: שם משמואל

שמחה וששון

בש”ס סוכה (מ”ח:) הנהו תרי מיני חד שמי’ ששון וחד שמי’ שמחה א”ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו’ א”ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים, א”ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו, א”ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון, א”ל האי מינא דשמי’ ששון לר’ אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון, א”ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכא דהאי גברא משוינן לי’ גודא ומלינן בי’ מיא, והמאמר פלאי, והמהרש”א פי’ שבדרך היתול אמר מין אחד לחבירו כן, ודבריו אינם מובנים, כי תורתינו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי התולים, ובודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן, ומפי כ”ק אבי אדמו”ר זצללה”ה שמעתי שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח והשיב לו ר’ אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית, וזהו שמרמז משכא דהאי גברא משוינן לי’ גודא ומלינן בי’ מיא ודפח”ח: לדולפי דרכו יש לפרש כל משא ומתן מה שבין המינים ובין המין לר”א על דרך זה, דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום, וכן נראה ממאמר הכתוב שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם בלתי התכוין אליו מקודם ע”כ נקרא שש, ושש וששון הם מגזירה אחת, והנה ידוע שהפלסופים פקרו במצוות מעשיות, באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מדות טובות, ובשיטתם זאת הלכו המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, [כי הכל מודים שהעצבות היא תכונה רעה בנפש] או ששון הבא פתאום, כי באשר בא פתאום נרגשת הנפש יותר, ומייתי ששון מקרא ששון ושמחה ישיגו, דאקדים קרא ששון לשמחה, והיינו שע”י הששון שנרגשת הנפש פתאום יבוא אח”כ גם לשמחה בישוב הדעת, ושמחה מייתי מקרא שמחה וששון ליהודים, היינו שע”י השמחה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אח”כ גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל כידוע מכחות הנפש, שכאשר הנפש תתרגל באהבה וכדומה בהתלהבות אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש: להובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו, שששון הבא פתאום יש בו רגש יותר מאלו הי’ בא בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בין לילה הי’ ובין לילה אבד, ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל איננה כ”כ ברגש חזק, וע”כ הובאו דבריהם בש”ס, אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם שזה תכלית האדם בא ר’ אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר רק כמו נוד לשאוב בהם מים, ואם יהי’ לאיש נוד מוכן אבל לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא, כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ונעורה ותלך לאבדון, ולא תועיל לה השמחה והששון שהי’ לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המע”ה ספר קהלת את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם: