באור

משתפים בפנימיות התורה

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו’ (בראשית יב, א), רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים מה, יא): שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם. (תהלים מה, יב): וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ. וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ, לְיַפּוֹתֵךְ בָּעוֹלָם, (תהלים מה, יב): וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ, הֱוֵי וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם.

בראשית רבה לט א

ביאור הפסוק מאת

חוני

כמות קריאות ביאור 60

נלקח מספר: שם משמואל

שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך

במדרש ר’ יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך א”ר יצחק משל לאחד שהי’ עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהי’ אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב”ה וא”ל אני הוא בעל העולם, ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם והשתחוי לו, הוי ויאמר ה’ אל אברם ע”כ: גויש לדקדק דפשטא דלישנא דהמדרש משמע שהי’ א”א מסופק ח”ו שמא העולם הזה בלי מנהיג עד המאמר לך לך, וזה לא יתכן, שהרי בן ג’ או מ”ח שנים הכיר א”א את בוראו, ולא עוד אלא שמסר עצמו על קדושת שמו יתברך, ואיך אפשר שהי’ חושש שהעוה”ז בלי מנהיג, ועוד יש לדקדק דיקדוק קל בלשון לפי שהי’ א”א “אומר” שזה לשון הוה, למה לא כתב אמר לשון עבר כמו במשל שכתב אמר לשון עבר: דונראה לפרש עפ”י מה שסיפר כ”ק אבי אדומו”ר זצלה”ה היות שכ”ק זקיני האדומו”ר הגדול זצללה”ה מקאצק נשאל מרבו הקדוש ר’ בונם זצללה”ה מפרשיסחא מאין לקח התעוררות שלו לעבודת השי”ת, והשיב לו כמ”ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ואמר לו רבו הקדוש שישראל צריכין ליקח התעוררות מיציאת מצרים, עכ”ל, וכבר דקדקנו בזה הלא מפורש בהרמב”ם כיצד הוא הדרך לאהבתו וליראתו וכו’ בזמן שהאדם מתבונן בבריאותיו הנפלאים וכו’ וכמ”ש דוד המלך ע”ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת וגו’: האשר ע”כ נראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימים, ואו”א דא”ח, דהנה בש”ס פסחים (סח:) דאמר ר’ ששת לנפשי’ לך קראי לך תנאי איני והא אמר ר’ אלעזר אלמלא תורה לא נתקיים שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, מעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי’ קא עביד, ופירש הרב זצ”ל בסידור, דתחלת לימודו של אדם הוא לתקן את עצמו ואח”כ לשמה, היינו להשפיע בתורה, ועדיין אינו מובן דאלמלא תורה לא נתקיים שמים וארץ סתמא קאמר ומשמע דבתחילת לימודו נמי, אך הפירוש פשוט דהנה מובן דאיש שהוא כבר מתוקן, אז לימודו ומעש”ט שלו פועלים יותר בעולמות העליונים, א”כ זה שמתקן א”ע כדי שיכול לפעול במצות ומעש”ט שלו ובלימודו ביותר, שוב נחשב תיקון נפשו נמי לשמה: ווהנה איש העובד מחמת ראותו גודל מעשיו הנפלאים שמבין שהוא מחויב להכניע א”ע להש”י ומשתוקק להדבק בו, עדיין עבודתו הוא צורך עצמו, וכן מ”ש בספר חובת הלבבות שהעבודה מחויבת מצד תשלום גמול הטוב שקדם לו מהשי”ת, נמי הוא צורך עצמו, לבל יהי’ כפוי טובה, כי בכל אלה עדיין איננו נמצא רמז קל שעבודתו ותורתו צורך גבוה לתקן את עולמות העליונים, שנמסר ביד האדם, אך מ”מ מעיקרא דעביד אינש אדעתא דנפשי’ קעביד, ותיקון נפשו נחשב לשמה, ואף שאין כאן רמז שיבוא עי”ז לעשות לשמה מ”מ אנחנו בני ישראל כבר ידענו עיקר הזה מיצ”מ כמ”ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופרשנו במקומו שההוצאה הוא צורך עבודה, ובזה מתורץ שאלת משרע”ה מה זכות יש להם, והיינו דח”ו לומר שמרע”ה הי’ מקטרג על ישראל, אלא שידע שפיר שכל מקטרגי עולם יעמדו כנגדו ובאשר השי”ת אוהב משפט, לא ידחה אותם בגילא דחטתא, ע”כ רצה לידע הזכות במה להסתים פי המקטרג, ע”ז השיב לו השי”ת שההוצאה הוא צורך עבודה להשי”ת, היינו צורך גבוה, ושוב אין מקום לשום קטרוג, כי בשביל שהם ח”ו אינם ראוים לא יבצר צורך גבוה, וכן הוא מאמר הכתוב בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים, ופירש רש”י וא”ע בשביל שאקיים מצותיו הוציאני, ומפורש שהעבודה הוא צורך גבוה, וע”כ אנחנו עם בנ”י כשאנו עושים המצות לתקן את נפשותינו, ובתיקון הנפש נעשה צורך גבוה ביתר שאת, א”כ סתמן לשמן קאי, שהרי תיקון הנפש נמי הוא צורך גבוה ומיושב דברי הרמב”ם והחובת הלבבות: זולפי האמור מובן שכל דברי חכמים קיימים שכ”ק זקיני זצלה”ה שאמר שהתעוררות לעבודה לקח מן שאו מרום עיניכם הוא תחילת התעוררותו לעבודה ושגם זה נחשב לשמה כנ”ל, ורבו הקדוש שאמר שצריכין ליקח התעוררות מיצ”מ, היינו שיהי’ העבודה צורך גבוה, ישוב אף ההתעוררות משאו מרום עיניכם נמי הוא צורך גבוה כנ”ל: חוהנה אאע”ה רב לא הי’ לו, אב לא למדו, אלא שהי’ שתי כליותיו נובעות חכמה, בלתי אפשר הי’ לו לידע שהעבודה הוא צורך גבוה, שזה איננו מושג בחכמה אלא מפי השמועה או בנבואה, ולפי”ז כל התעוררות שלו שהי’ מענין שאו מרום עיניכם, וכבש”ס ב”ב בטענתו עם נמרוד, ובזוה”ק (ע”ח.) אשגח ותקיל וידע דהא כמה דמההוא נקודה אמצעותא דישובא מני’ אשתיל כל עלמא לכל סטרוי, ה”נ ידע דהא חילא דשרי עלה מתמן נפקא כל שאר חילין דממנין על כל סטרי עלמא וכלהו הי’ אחידן וכו’, ולפי האמור נחשב לתיקון את עצמו, ובאשר לא ידע עדיין שהעבודה צורך גבוה נחשב עבודתו שלא לשמה, וכמו למאן דסבר מצות אין צריכות כוונה וכפאו ואכל מצה יצא, ומשום דסתמן לשמן קאי, דאיתא בהראשונים ז”ל שאם לא ידע שהיום פסח לא יצא: טולפ”ז יש לפרש הא דנאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, היינו שילך לו מהדרך שדרך בה עד הנה, וכבר אמרנו ששלשה אלה ארצך, ומולדתך, ומבית אביך, הוא לעומת גוף, ונפש, ושכל, ארצך הוא הגוף בחינה התחתונה שבאדם כערך ארץ בכלל העולם, מולדתך הוא נגד הנפש שתולדות האדם הוא מכחות הנפש שבו, וע”כ עפ”י רוב התולדות יש בהן מעין מדות המולידן, שמדות האדם מתיחסים לנפש כידוע, ובית אביך הוא לעומת השכל שהחכמה נקרא אב, וכמ”ש שאל אביך ויגדך והיינו שעד כה הי’ עבודתו לתועלת עצמו לתקן את גוף ונפש ושכל של עצמו, ועתה ילך לו מזה הדרך אל הארץ אשר אראך, וכבר דקדקנו למה כתיב הארץ בה”א הידיעה ובקמץ, ובטפחא, שזה מורה שאיננו נסמך אל אשר אראך, אלא שני דברים הם: יויש לפרש דאשר אראך היינו ששם אראה אותך במראה הנבואה, ואז יתברר לו שהעבודה הוא צורך גבוה כנ”ל, ואז תהי’ עבודתו לשמה: יאובזה יש לפרש דברי הזוה”ק (ע”ז.) אמר ר’ אלעזר לך לך לגרמך לאתקנא גרמך לאתקנא דרגא דילך, היינו דאאע”ה מדתו חסד, ועבודה צורך גבוה לא לתועלת עצמו הוא ממדת החסד, כאמרם ז”ל איזהו חסיד המתחסד עם קונו, וע”כ מעתה מתוקן דרגא דלי’: יבועוד שם בזוה”ק בגין דאברהם לא הוה דביק בי’ בקב”ה כדין כדקא חזו אמר לו לך לך וכו’, ולכאורה יפלא אחר שמסר נפשו להשרף על קידוש ה’ איך יתכן לומר דלא הוה דביק בי’ בקב”ה כדין כדקא חזו, ולפי דרכנו יובנו הדברים שעד עכשיו נחשב כל עבודתו שלא לשמה, ואפי’ מסירת נפשו על קידוש ה’ נחשב נמי שלא לשמה באשר הי’ רק לתיקון נפשו: