באור

משתפים בפנימיות התורה

(בראשית ו, ג) ויאמר ה’ לנח קץ כל בשר בא לפני א”ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר (בראשית ו, יג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ וכתיב (יחזקאל ז, יא) החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם

סנהדרין קח יב

ביאור הפסוק מאת

חוני

כמות קריאות ביאור 65

נלקח מספר: אורות יהודה

בא וראה כמה גדול כחה של חמס

יש לשאול: מדוע דווקא הגזל הוא שחתם את גזר דינם? והלוא עבירות חמורות הרבה יותר נעשו בזמנם, כמו גילוי עריות, שפיכות דמים וכו’?! יש להבין שכל העבירות היו נעשות רק כדי למלא את תאוות היצר, כמו עבודה זרה – הם אינם מאמינים בה’, אלא באמצעים. כמו כן הם חיים בעולם של פירוד, של גילוי עריות, של תאוות היצר ושל שפיכות דמים, כלומר מלחמות אישיות ביניהם למלא את תאוותם ויצרם. בהכול היה להם סיפוק אישי למלא תאווה. את הכול היה אפשר לסבול. אבל הגזל הוא ההפך ממהות האדם שהיא לפתח את העולם, גזל בא להרוס את העולם, כמו עכברים שמזיקים לכל דבר. וזה היה סתם גזל למילוי תאווה כמו שאר העבירות. המדרש מתאר את החמס שהיו עושים: “איזהו חמס ואיזה היא גזל? א”ר חנינא חמס אינו שוה פרוטה וגזל ששוה פרוטה וכך היו אנשי המבול עושים: היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין”. מדובר בגזל שהוא לשם ההרס המוחלט של האחר גרידא! הרי אף אחד לא שבע מכמה תורמוסים, אלא הגזל נעשה בכוונת מכוון, לא לשם מילוי תאווה אישית, אלא להרוס זה את זה. לכן דווקא הגזל מביא לידי קץ, לחתימת הדין. הוא נוגד את מהות האדם שהיא פיתוח העולם, להיות שותף לה’ במעשה בראשית. זאת לעומת הדור שיבוא לאחר מכן, דור הפלגה, שם התאחדו כולם למטרה גרועה של מרידה בה’, אבל באחדות, הם הצליחו לאסוף את האנשים, להוביל אותם למטרה מאוחדת. במקרה כזה, הם אינם מאבדים את התכלית היסודית של אחדות האדם, אזי ה’ מפיץ אותם בלבד לשבעים אומות ולשונות, אבל אינו מאבד אותם.