ביאור בברכות השחר

האפשרות הראשונה להבין את ברכת “אשר נתן לשכוי” היא שמדובר בתרנגול שיודע להבדיל בין יום ובין לילה. ומה חשיבות ידיעה זו של התרנגול? העניין הוא הדגשת המציאות המסודרת, הקבועה והמאורגנת בצורה של הבדלה ברורים בין הדברים, הבדלה שמופיעה גם בבעלי החיים. גם הם מבינים את ההבדלים בין צורות הגילוי השונות של ה’ דרך הטבע. האופן השני שאפשר להבין את הברכה הוא היכולת של לב האדם להבדיל בין המציאויות השונות. היכולת של האדם להבדיל בין יום ובין לילה, היא ביטוי ליכולתו להגדיר את הדברים, לשאול שאלות, להבין את המציאויות השונות, והיא בעצם המפתח להשתלמות. לא בכדי, הברכה הראשונה מבין שלוש עשרה הברכות האמצעיות של תפלת העמידה את ברכת הדעת, ובתוכה מכניסים את ‘אתה חוננתנו’ במוצאי שבת, שהיא ברכה בדיוק על עניין זה של ההבדלה. לדעת להבדיל בין קודש לחול זה בעצם תמצית מהות האדם, להפריד, להבין את השונות. כי פתח עיניה – לימא “ברוך פוקח עורים”; עיוור חשוב כמת, כידוע, אינו יכול ‘לראות’ את המציאות ולא להבין אותה כמו שצריך. הוא צריך להתעסק בהישרדות תמידית, ולכן אינו יכול למלא את רצונותיו בעולם, לכן הוא חשוב כמת. היכולת של האדם לראות מאפשרת לו למלא את שליחותו בעולם, להיות בקשר משמעותי עם סביבתו, ולכן הצורך להדגיש את העניין הזה מתבטא בברכה הזו. כי לביש – לימא “ברוך מלביש ערומים”; הלבוש של האדם הוא כיסוי לגוף, כמו שהגוף בעצמו הוא לבוש לנשמה. הרצון של האדם הוא לכסות את הטפל – הגוף, להצניע את ה’לבוש’ שהוא הגוף על ידי לבוש אחר. לכסות על הבושה (‘לבוש’ גם מלשון בושה), הבושה שנובעת מהפרדה בין הגוף לנשמה, ששניהם היו אמורים לגלות אלוקות, אך הינה הגוף מכסה על האלוקות. לכן האדם נזקק להתכסות בבגדים, להצניע את הגוף כדי לאפשר לנשמה להתבטא. כי זקיף – לימא “ברוך זוקף כפופים”; האדם הינו היצור היחיד ההולך על שניים ומסתכל ישר, ויכול להביט כלפי מעלה. ההבדל בין מצרים לישראל הוא ההסתכלות. במצרים מסתכלים על היאור, על הארץ, אין גשמים אלא נהר נובע כל השנה והוא מספק את כל צורכם. בארץ ישראל, שנמצאת בצומת מרכזי בין ארצות גשומות בצפון מחד לארצות שחונות בדרום מאידך, נדרשת הסתכלות כלפי מעלה, קשר ישיר ותמידי עם ה’. זו יכולת האדם להיות זקוף ולא כפוף. כי נחית לארעא – לימא “ברוך רוקע הארץ על המים”; כמו שאדם צריך להיות יציב וזקוף, כך חשוב שיחיה בעולם יציב וקבוע. ‘ולמקוה המים קרא ימים’, ה’ מכנס את המים למקום אחד ומאפשר ליבשה להופיע, כדי שלאדם תהיה פלטפורמה יציבה להימצא בה על מנת שיוכל להשתלם. כי מסגי (כשהולך) – לימא “ברוך המכין מצעדי גבר”; האדם נקרא ‘מהלך’, “ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה”. האדם ניחן ביכולת להלך, כלומר להתקדם ולהשתלם כל חייו, זו מהותו הנובעת מהבחירה. כי סיים מסאניה – לימא “ברוך שעשה לי כל צרכי”; הנעל של האדם נועלת את הגוף בכלי, ומפרידה בינו לבין האדמה. הנעליים מבטאות את היכולת של האדם להימצא באדמה מחד, להיות יציב עליה כפי שראינו בברכה הקודמת, אבל מאידך לא לשקוע ולהיות חלק ממנה. לכן אין מתפללים יחפים, אלא בבית המקדש, ששם הכול מאוחד, מעלה ומטה, קודש וחול וכו’. אבל בשאר המקומות יש צורך לנעול נעל כדי להפריד בין האדם לאדמה. נכון שאדם – מעפר מוצאו, אדם מאדמה, אבל הוא גם מתדמה לעליון, מהותו היא בכל זאת נפרדת, למרות מוצאו. כי אסר המייניה – לימא “ברוך אוזר ישראל בגבורה”; האדם צריך להדגיש את ההבדל בין החלק העליון שלו, ששם כוחות החיוּת, המוח, הראש, הלב וכו’, לבין הכוחות התחתונים שלו, רגליים, איברי הרבייה וכו’. יש צורך לדעת להפריד בין הכוחות הללו, וההפרדה נעשית באופן של גבורה. מדוע? כיוון שלא קל להבדיל ולעשות הפרדה בין החלקים באופן כזה שכל אחד יוכל להופיע באופן שלם, ללא שיעבוד של העליון כלפי התחתון, של צד השכלי על צד הטבעי. כי פריס סודרא על רישיה – לימא “ברוך עוטר ישראל בתפארה”; התפארה של האדם היא לבושי המלך שה’ ציווה אותנו שיהיו ה’מדים’ שלנו. אנחנו מתעטרים בהם, הם מכסים את ראשינו להורות שאנחנו גאים בהם, הם עוטפים את מחשבותינו במשהו עליון יותר, ולא מסתפקים בפילוסופיה שמתחילה ונגמרת באדם. כי מעטף בציצית – לימא “ברוך אשר קדשנו במצותיו וצוונו להתעטף בציצית”; ההתעטפות בציצית, שהיא תכלית האדם, פתיל תכלת, גורמת לאדם להיות קשור באופן תדיר בתכליתו. התכלת מזכירה לאדם את המהות של העולם, את הגילוי האלוקי, כיסא הכבוד, לכן תכלת – מלשון תכלית. כי מנח תפילין אדרעיה – לימא “ברוך אשר קדשנו במצותיו וצוונו להניח תפילין”; הנחת התפילין היא קישור האדם לעצמו ומהותו (קדש לי כל בכור), לארצו ומקומו, שהוא מלשון קיומו (והיה כי יביאך), לאמונתו (שמע) ולקבלת עול מצוותיו של ה’, שהם חיבורו לנצח (והיה אם שמוע). לכן ‘אות’ זו של תפילין נדרשת להופיע באדם בכל יום, למעט ימים שבהם גילוי ה’ מופיע בעולם באופן גלוי יותר, פנימי יותר, כמו שבתות ומועדים. כי משי ידיה – לימא “ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים”; הטהרה היא הפתח לקדושה. האדם נדרש לחזור למקורו בתחילת יום, והמקור הוא המים, המים שמכסים את העולם תחילה, המים שבתוכם מופיע האדם תחילה, בבטן אימו, המים שמאפשרים חיות בעולם, המים המטהרים מכל שעבוד וכל טומאה. כי משי אפיה – לימא “ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי”; השינה היא אחד משישים מהמוות כידוע, ולכן אדם צריך לא רק לטהר את ידיו בתחילת היום, אלא גם להעביר את רשמי השינה מעיניו, להיות בעל יכולת לצאת ממצב נפשי של מוות ושינה למצב של התעוררות.