ביאור במצוות שבירת עצם בפסח

{שמואל קיסוס, שי חג’ג’} נראה לבאר, שהמצווה הראשונה שמצטווים ישראל לקראת היציאה משעבוד לחירות, מצוות “משכו וקחו לכם צאן”, משמעה למשוך ולהוציא את ישראל מהשעבוד של מצרים. מִצרים, כידוע, מסמלים את המְצָרים, הגבולות והשעבוד הטוטלי לטבע, שכן מאחרון עבדי מצרים עד פרעה עצמו, כולם עבדים מוחלטים לטבע. לכן ה’ מצווה את עם ישראל למשוך ולצאת דרך מצוות קורבן פסח, שבו יקריבו את עולם העבודה הזרה של המצרים, ובזה יתקרבו לאמונה בה’. בתוך מצווה זו, התורה מוסיפה עוד מצווה: לא לשבור עצם. אפשר לבאר שמדובר בהדגשה שלא לשבור את העצמיות של ישראל. עצם הוא העצמיות, המהות הפנימית ביותר של האדם. אם רוצים לצאת לחירות, יש צורך להיות שלמים ואמיתיים עם עצמנו. גם בעבודת המידות יש צורך להמיר את הרע לטוב, להמתיק את המידות הרעות לטובות, לרדת לשורשן ולמצוא את הכוח החיובי שבהן, שהרי הכול בשורשו טוב. אך לא רק עם עצמנו אנו צריכים להיות שלמים, גם צורת האכילה צריכה להיות בשלמות, במשפחה, בחבורה, המורה על החיבור והאחדות של עם ישראל. כמו כן, צורת הכנת הבשר צריכה להיות בשלמות – צלוי “רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ”, לא כמו דבר מבושל שמפרק את האוכל. מתוך כך מתחילים לצאת לחירות. המהר”ל מוסיף את עניין האמונה באל אחד שמתבטאת בכל פרט של המצווה, וזה מתחבר למה שאמרנו.