הקשר בין מבוי לסוכה

המגרא מבארת כאן את מהות הסוכה דרך השוואה עם המבוי. בשני המקרים הללו, המטרה היא זהה: להפוך את העולם ממקום של הפקרות, רשות ‘הרבים’, הפיזור והכוחות הנפרדים, למקום של אחדות המציאות, של ייחוד ה’, יחידו של עולם. ה’ הוא האלהים, כלומר להפוך את ריבוי הכוחות בטבע לאחדות, שניהם זהים. במבוי, מדובר בחצרות משותפים משלוש רוחות, וכאשר אדם רוצה ‘לערב’ אותם, להפוך אותם למקום ‘אחד’, הוא צריך לעשות עירוב, לשתף על ידי לחם ויין, כלומר האפשרות לאחד את המציאות היא קודם כל על ידי אחדות אידאולוגית, היין, או אחדות גשמית, הלחם. מצינו שני אנשים שבספר בראשית עושים את זה. נמרוד נקרא “גיבור ציד לפני ה'”, מסביר הנצי”ב, שתיאור נעלה זה זכה אליו נמרוד מפני שהיה מקבץ סביבו אנשים, זו הנהגה, למרות שזה היה למטרה רעה, אבל עצם האחדות והקיבוץ היא נעלה, מדובר באחדות גשמית, לצורך פוליטי לאומי, לחם. השני הינו אברהם, שקיבץ עמים תחתיו תחת הנהגה רוחנית, “ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ”, אברהם קונה את המציאות, הופך אותה לרשות ה’יחיד’ דרך אחדות אידאולוגית. “אבימלך הוציא לחם ויין”, הם מבינים שיש כאן הנהגה ואת זה הוא בוחר להדגיש. לא מספיק לערב את החצר אלא צריך לעשות היכר, על ידי קורה או לחי, להראות פנימה והחוצה שהמקום הפך להיות מקום של אחדות ה’. בסוכה, אנחנו נכנסים תחת הנהגה אלהית ניסית במשך שבעה ימים, וזה גם על ידי שלוש מחיצות, וסכך שמראה את ההנהגה האלהית, סוכך על האדם מישראל. ולכן בוחרת הגמרא להתחיל את הסוגיא בהשוואה בין שני המקרים, ללמדך שעיקר עניין הסוכה הוא לחיות במשך שבוע את ההנהגה האלהית, להכניס את ה’ במציאות הטבעית, תחת הסכך שהוא מדברים שאינם מקבלים טומאה, שלא נוצרו בידי האדם אלא טבעיים לגמרי ולהראות שה’ מופיע גם בטבע.