ותהי נציב מלח

רש”י בראשית יט, כו “ותהי נציב מלח” – (ב”ר) במלח חטאה ובמלח לקתה אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו א”ל אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה דברים כט, כב גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים [וּצְבוֹיִם] אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. יש לבאר מה ענינו של המלח, מופיע כאן לראשונה עם אשתו של לוט, רש”י מסביר כאן את הקשר בין העונש שלה למלח אבל לא רק, התורה מוסיפה בחומש דברים שגם העונש של אנשי סדום היה עם מלח. {משה קריאף} ענינו של המלח הוא לרוקן את החיות, ליישב את המאכל, על ידי מלח אפשר לשמר דברים היות והוא מוציא את הלחות של הדבר. המלח על האדמה מונע כליל את הצמיחה. וזה בדיוק מה שעשו אנשי סדום, הם רצו לחיות בעולם של שלמות, במקום עולם של השתלמות, הם רצו למנוע נתינה לעניים, הכנסת אורחים, רצו עולם שלם. זה נוגד את מהות העולם שהיא הנתינה. ה’ בורא עולם, כלומר מאפשר מציאות אחרת שהיא חוץ ממנו כביכול. ויכל אלהים ביום השביעי, הוא מפסיק לברוא על מנת לתת לאדם אפשרות להופיע ולהשפיע. כל מטרת הבראיה היא שיתוף האדם “התאוה ה’ לשותף בתחתונים”. סדום במעשיהם מונעים כל שיתוף וכל השתלמות של העולם, נתאר לעצמינו איזה עולם היה ללא עניות או חוסר אצל האדם, העולם היה חסר כל שיתוף בין בני אדם, עולם שלם הוא עולם חסר ועצוב, כפי שמסביר הרב קוק, “יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות. וכל חיסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חיסרון כלל, כי אם יתרון והכנה טובה יותר לשכלול הכלל. והמשל הוא העניות. …צריך האדם לדעת שלמציאות הכללית ישנם כמה מעלות טובות במציאות העניות, אם כדי שננצל אנו מדינה של גיהנום, ולהוסיף שלימות מוסרית ע”י מציאות עשיית החסד והטוב” ולכן, הדבר שמאפיין את החטא ואת העונש של אנשי סדום הוא המלח, כי במעשיהם, הם מונעים כל צמיחה של האדם ושל העולם, מוציאים כל לחלוחית של נתינה ושל השתלמות, עולם יבש ומת.