רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב’, אֶלָּא מַה ב’ זֶה סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו, כָּךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לוֹמַר, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּפָנִים, מַה לְּאָחוֹר, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא. בַּר קַפָּרָא אָמַר (דברים ד, לב): כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ אַתָּה דּוֹרֵשׁ, וְאִי אַתָּה דּוֹרֵשׁ לִפְנִים מִכָּאן. (דברים ד, לב): וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, אַתָּה דּוֹרֵשׁ וְחוֹקֵר, וְאִי אַתָּה חוֹקֵר לִפְנִים מִכָּאן. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בַּהֲדֵיהּ דְּבַר קַפָּרָא, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב’, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהֵן שְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, וְלָמָּה בְּב’ שֶׁהוּא לְשׁוֹן בְּרָכָה, וְלָמָּה לֹא בְּאָלֶ”ף שֶׁהוּא לְשׁוֹן אֲרִירָה. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לֹא בְּאָלֶ”ף שֶׁלֹא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לָאֶפִּיקוֹרְסִין לוֹמַר הֵיאַךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד שֶׁהוּא נִבְרָא בִּלְשׁוֹן אֲרִירָה, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹן בְּרָכָה, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה בְּב’ אֶלָּא מַה ב’ זֶה יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי עוֹקְצִין, אֶחָד מִלְּמַעְלָה וְאֶחָד מִלְּמַטָּה מֵאֲחוֹרָיו, אוֹמְרִים לַב’ מִי בְּרָאֲךָ, וְהוּא מַרְאֶה בְּעוּקְצוֹ מִלְּמַעְלָה, וְאוֹמֵר זֶה שֶׁלְּמַעְלָה בְּרָאָנִי. וּמַה שְּׁמוֹ, וְהוּא מַרְאֶה לָהֶן בְּעוּקְצוֹ שֶׁל אַחֲרָיו, וְאוֹמֵר ה’ שְׁמוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי אֲחָא, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת הָיְתָה הָאָלֶ”ף קוֹרֵא תִּגָּר לִפְנֵי כִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְלֹא בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ בִּי, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה’ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וגו’, לְמָחָר אֲנִי בָּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי וְאֵינִי פּוֹתֵחַ תְּחִלָה אֶלָּא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אָלֶ”ף, שֶׁהוּא מַסְכִּים מֵאָלֶ”ף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, ח): דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר.
בראשית רבה א י
למה בבי”ת שהוא לשון ברכה
והנה דברים אלו מגלים לך דברים גדולים. כי ראוי העולם שנברא בב’. וזה כי הבי”ת בפרט הוא התחלת הרבוי, שהרי האל”ף אין בו רבוי, ואילו הבי”ת הוא התחלת הרבוי, והוא ברכה. ולפיכך מלת ‘ברך’ כלם אותיות השניות, שהם לשון ברכה; הבי”ת באחדים, הכ”ף בעשיריות, הרי”ש במאות. שמן השני התחלת הרבוי, שהוא ברכה. ו’ארור’ התחלתו באל”ף, כי האל”ף הוא אחד, ואין באחד רבוי, שהוא ברכה. וזה שאמר כי העולם נברא בבי”ת, מפני שהוא לשון ברכה, ולא נברא באל”ף, שהוא לשון ארור. כי בריאת עולם הוא הרבוי שהוא מן השם יתברך, ראוי שיהיה נברא בבי”ת, שהוא התחלת הרבוי והברכה, ולא באל”ף. שהבריאה* היא הברכה בעולם, ואיך יהיה נברה באל”ף, שאין בזה ברכה כלל, רק סימן ארירה. אף כי שאר האותיות יש בהן רבוי יותר, מכל מקום הב’ הוא התחלת הרבוי, כאשר היה בתחלת בריאת העולם התחלת הרבוי. דולפיכך השיב כי אין לברוא העולם תי”ו. אף שהתי”ו אי אפשר שלא יהיה בה דבר טוב, שכל האותיות אין ספק שהם משמשים לטוב, מכל מקום משמשים לרע גם כן, ואם כן יצא שכרן בהפסדן. ומה שאמר התי”ו ‘יש בה לעתיד ליתן התורה, שנאמר (דברים לג, ד) “תורה צוה לנו משה”‘. פירוש זה, כי התי”ו הוא תכלית כל האותיות, והיא בסוף. ולכך אמר “תורה צוה לנו משה”, כי משה עלה אל המדרגה האחרונה, שהיא סוף כל המעלות, והוריד לנו התורה. ולכך ראוי שיהיה התחלת בריאת העולם בתי”ו. ועם כל זה השיב לה השם יתברך, שבודאי יש לה תכלית שהוא טוב, כמו בתורה, שהגיע משה אל תכלית ההשגה אשר אפשר. ומכל מקום יש סוף ותכלית שאינו טוב, כמו שהוא כאשר נגזר על האדם המיתה. ולכך נאמר (יחזקאל ט, ד) “והתוית תיו על מצחות האנשים וגו'”, לומר כי הגיע תכלית שלהם אל המיתה. ובריאת העולם שהוא הטוב בלי רע, אין* להתחיל בתי”ו, שמורה על התכלית. האבל הב’, מפני שהיא מורה בצד עצמה ברכה, שהיא התחלת הרבוי. ואם הב’ הוא משמש לרע, מכל מקום דבר זה עצם הב’, שהיא אות שנית*, שהשני הוא התחלת הרבוי, והוא עצם הברכה. ואף כי הב’ משמש גם כן לרע, אין זה רק במקרה, ואין מה שבמקרה מבטל מה שבעצם. ולפיכך אמר שבו ראוי לברוא העולם, שכל יום ויום אומרים (תהלם פט, נג) “ברוך ה’ לעולם אמן”, ולכך ברא (והשביע) [והשפיע] ממנו העולם, בשביל שהוא יתברך ברוך וממנו הברכה. ודבר זה התבאר בחבור גבורות ה’ (פס”ד) בפירוש ההלל אצל (תהלים קטו, טז) “השמים שמים לה’ וגו'”.