וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃
בראשית לב כה
למה יעקב חוזר על פכין קטנים?!
נשתייר על פכין קטנים, דברי רש”י נשמע הגיוני? נשמע הפוך לכאורה ממה שגדלנו עליו… אנחנו רגילים להסתכלות המושפעת מהנצרות, על כך שאין חשיבות לכלים של האדם. אבל חז”ל מלמדים אותנו שרכוש האדם נחשב כמו חלקיו, כלומר חלק מההופעה שלו (עיין במהר”ל). לכן מובנת המחלוקת במסכת שבת – האם יש שביתת כלים בשבת. דעת בית שמאי היא שאדם מצווה על שביתת הכלים שלו. אומנם לא נפסק כך להלכה (רק ב”יש אומרים” לגבי כלי חרישה), אבל הדעה הזו מדגישה את הקשר בין האדם לרכוש. יתרה מזאת, אומר רבי צדוק הכהן מלובלין, “כל מה שהוא מקניָן האדם… וכל אשר לו, הכול הוא משורש נפשו. כי גם כל הדומם צומח חי משורשים בנפש האדם, ושורש חיותם ממנו”. הבנו את העיקרון. אבל מהם הפּכים הקטנים הללו שיעקב התעכב בגללם, ולמה חז”ל מציינים אותם? בספר פרדס יוסף, מביא את הש”ך על התורה, שמסביר שמדובר בפך אחד של שמן המשחה ופך שני שימצאו בחנוכה, החתום בחותם כהן גדול ושאינו נטמא. באופן פנימי ועמוק יותר, אפשר לבאר ששמן המשחה הזה שהתקבל ליעקב בהר המוריה בנס מן השמים, מהותו להצביע על סגולת ישראל, שאינה נטמאת לעולם היות שאינה תלויה בדבר, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה. גם אם “שוכחים” אותה, חוזרים להביאה, כפי שעשה יעקב, והיא נשארת להופיע בחג חנוכה למרות החושך הגדול שהיו טמונים בו ישראל. הם מצאו בנפשותם את הכוח למסור את הנפש בנקודת השיא המתבטאת בפך שמן טהור.