וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (ויקרא כג, מ), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח (משלי ח, י): קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, קְחוּ מוּסָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְאַל כָּסֶף, (ישעיה נה, ב): לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם, לָמָּה אַתֶּם שׁוֹקְלִים כֶּסֶף לִבְנֵי עֵשָׂו בְּלוֹא לֶחֶם, עַל שֶׁלֹּא שְׂבַעְתֶּם מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה. (ישעיה נה, ב): וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה, לָמָּה אַתֶּם יְגֵעִים וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׂבֵעִים, בְּלֹא לְשָׂבְעָה, עַל שֶׁלֹּא שְׂבַעְתֶּם מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, דִּכְתִיב (משלי ט, ה): וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חִיָּא אֲבוֹי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן נְהוֹרָאי אָמַר, כְּתִיב (ירמיה ל, כ): וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו, אֲפִלּוּ עַל גַּבָּאֵי צְדָקָה, חוּץ מִשְּׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים, שֶׁאֵינָן נוֹטְלִין אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָה בִּלְבָד, אֲבָל שְׂכַר דָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לִתֵּן מַתַּן שְׂכָרָהּ. תָּנֵי מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִקְצָצִין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם חוּץ מִמַּה שֶּׁמּוֹצִיא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּמַה שֶּׁהַתִּינוֹקוֹת מוֹלִיכִים לְבֵית רַבָּן, אִם מוֹסִיף מוֹסִיפִים לוֹ אִם פּוֹחֵת פּוֹחֲתִין לוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מְטַיֵּל, סָלֵק מִטְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִין, וַהֲוָה רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מִסְמַךְ לֵיהּ, מָטוֹן חַד בֵּית חֲקַל אֲמַר הָדֵין בֵּית חַקְלָא הֲוָה דִידִי וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא. מָטוֹן חַד דְּבֵית כַּרְמָא אֲמַר הָדֵין בֵּית כַּרְמָא דִידִי הֲוֵית וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא. מָטוֹן חַד דְּבֵית זֵיתָא, אֲמַר הָדֵין בֵּית זֵיתָא דִידִי הֲוָה וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא, שָׁרֵי רַבִּי חִיָּא בָּכֵי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מָה אַתְּ בָּכֵי, אֲמַר לֵיהּ עַל דְּלָא שְׁבַקְתְּ לְסִיבוּתָךְ כְּלוּם. אָמַר לוֹ קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי שֶׁמָּכַרְתִּי דָבָר שֶׁנִּבְרָא לְשִׁשָּׁה יָמִים וְקָנִיתִי דָּבָר שֶׁנִּתַּן לְאַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כח): וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וּכְתִיב (דברים ט, ט): וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. כַּד דְּמַךְ רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו (שיר השירים ח, ז): אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, שֶׁאָהַב רַבִּי יוֹחָנָן אֶת הַתּוֹרָה, (דברים ט, ט): בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. כַּד דְּמַךְ רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אִישׁ טִירְיָא רָאוּ מִטָּתוֹ שֶׁפָּרְחָה בָּאֲוִיר, וְהָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו (שיר השירים ח, ז): אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, שֶׁאָהַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבָּא הוֹשַׁעְיָא אִישׁ טִירְיָא, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. כַּד דְּמַךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו (שיר השירים ג, ו): מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, מַהוּ מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, אֶלָּא דַהֲוָה קָרָיי וְתָנָיי וּפַּיְיטָן וְדַרְשָׁן. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מִשְּׂכַר לְקִיחָה אַתָּה לָמֵד שְׂכַר לְקִיחָה, בְּמִצְרַיִם כְּתִיב (שמות יב, כב): וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, בְּכַמָּה הֲוָת טִימְיָא דִּידֵיהּ בְּאַרְבָּעָה מִינֵי, וְהוּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל לִירַשׁ בִּזַּת הַיָּם, בִּזַּת סִיחוֹן וְעוֹג, בִּזַּת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים. לוּלָב שֶׁעוֹמֵד עַל הָאָדָם בְּכַמָּה דָּמִים, וְכַמָּה מִצְווֹת יֵשׁ בּוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
ויקרא רבה ל א
למה תשקלו כסף בלא לחם
במדרש ולקחתם לכם ביום הראשון ר’ אבא ב”כ פתח קחו מוסר ואל כסף קחו מוסרה של תורה ואל כסף, למה תשקלו כסף בלא לחם למה אתם שוקלים כסף לבני עשו בלא לחם על שלא שבעתם מלחמה של תורה ויגיעכם בלא לשבעה על שלא שבעתם מיינה של תורה, והאריך עוד בשבח התורה, ואינו מובן איזה פתיחה היא זו למצוות לולב: טוכבר הגדנו לפרש שאין הפירוש כסף גשמי, שאין זה בסוג אחד לומר שיקח זה ולא זה, ויותר הי’ שייך לומר שיקח מוסרה של תורה ולא מוסרה של חכמת הפילוסופין ועיין ברטנורה ריש מס’ אבות, אבל מוסרה של תורה נגד כסף הגשמי אינו מקביל, אלא הפירוש של כסף הוא אהבה, והיינו שענין הלולב הוא אהבה ודביקות באבינו שבשמים, כבמדרש שד’ מינים רומזים להקב”ה, והיינו שישראל מרמזים שהם שמחים בשם השי”ת, ומ”מ בא הכתוב להזהיר שלא יקחו את האהבה לבדה אלא מתוך מוסרה של תורה: יאך עדיין אינו מובן מה שהביא המדרש למה תשקלו כסף בלא לחם למה אתם שוקלים כסף לבני עשו וכו’ שזה אינו מדבר אלא מכסף גשמי ומה ענינו לכאן, וכן יתר אריכות דברי המדרש בשבח התורה מה ענינו לכאן: יאונראה לפרש בהקדם דברי קודש כ”ק זקיני האדומו”ר הגדול זצללה”ה מקאצק בפסוק כי טובים דודיך מיין, והגיד כי יש כמה דרכים לקרב א”ע להשי”ת אבל כל הדרכים הם בחזקת סכנה, אך טובים דודיך בהחלט כשהוא מיין מיינה של תורה עכ”ד, והנה במה שהגיד שיש כמה דרכים לקרב א”ע להשי”ת בוודאי הכוונה התעוררת אהבה ודביקות מחמת התבוננות בפלאות מעשיו בבריאת העולם וטוב הנהגתו, וכמ”ש ברמב”ם בפ”ב מה’ יסוה”ת, ומ”מ הגיד ע”ז שכל הדרכים בחזקת סכנה, והטעם י”ל כי יש בנמצא כמה כחות חיצונים הרודפים אחר האדם להממו ולאבדו, וכמו בגשמיות שהדרכים בחזקת סכנה מפני חיות רעות ולסטים התוקפים בכח, כן יש דוגמתם ברוחניות, ואין דרך בטוח זולת כשבא מיינו של תורה, שהתורה עצמה היא המשמרת את בעלי’, וכמ”ש משלי (ד’ ואו) אל תעזבה ותשמרך אהבה ותצרך, ועוד כ’ נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך וגו’ בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך וגו’: יבועל דרך זה יש לפרש משאה”כ קחו מוסרי ואל כסף דפי’ המדרש קחו מוסרה של תורה ואל כסף שפרשנו דכסף הוא אהבה ודביקות שהטעם כנ”ל, כי אהבה בלי שמירה מיינה של תורה היא בחזקת סכנה מכחות החיצונים שלא יתקפהו בכח וימשכהו מתוך אהבה זו לאהבות חיצוניות, ולפי”ז מובן מה שהביא המדרש הכתוב למה תשקלו כסף בלא לחם למה תשקלו כסף לבני עשו, היינו שהאהבה תלך לאיבוד ויקחוהו כחות החיצונים המכונים בני עשו כנודע, ומזה יסתעף נמי שגם בגשמיות תצטרכו לשקול כסף לבני עשו, כי הגשמיות והרוחניות בחד מתקלא סלקי והגשמיות היא צל ומשל להרוחניות, וכמו ברוחניות נוטלים כחות החיצונים את האהבה, כך הוא נעשה גם בגשמיות, אך כשבא מיינו של תורה היא משומרת ברוחניות ובגשמיות, וזהו שהאריך המדרש בשבח התורה לכוונה זו, ודי בזה אזהרה למבין: