רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֶךְ לְךָ, שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד מֵאֲרַם נַהֲרַיִם, וְאֶחָד מֵאֲרַם נָחוֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: לֶךְ לְךָ, שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד מֵאֲרַם נַהֲרַיִם וּמֵאֲרַם נָחוֹר, וְאֶחָד שֶׁהִפְרִיחוֹ מִבֵּין הַבְּתָרִים וֶהֱבִיאוֹ לְחָרָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קי, ג): עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ, עִמְּךָ הָיִיתִי בְּעֵת שֶׁנָּדַבְתָּ לִשְׁמִי לֵירֵד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. בְּיוֹם חֵילֶךָ, בְּעֵת שֶׁכָּנַסְתָּ אַתָּה לִי כָּל הַחֲיָלוֹת וְהָאֻכְלוּסִים. (תהלים קי, ג): בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ, מֵהַדָּרוֹ שֶׁל עוֹלָם הִקְדַּשְׁתִּי. (תהלים קי, ג): מֵרֶחֶם מִשְׁחָר, מֵרַחֲמוֹ שֶׁל עוֹלָם שִׁחַרְתִּיךָ לִי. (תהלים קי, ג): לְךָ טַל יַלְדוּתֶיךָ, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי עָוֹן שֶׁהָיִיתִי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְךָ טַל יַלְדוּתֶךָ מַה טַּל זֶה פּוֹרֵחַ, אַף עֲוֹנוֹתֶיךָ פּוֹרְחִים, מַה הַטַּל הַזֶּה סִימָן בְּרָכָה לָעוֹלָם, אַף אַתָּה סִימָן בְּרָכָה לָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים נה, ז): וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה, לָמָּה כַּיּוֹנָה, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן אָמַר לְפִי שֶׁכָּל הָעוֹפוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהֵם יְגֵעִים, הֵן נָחִין עַל גַּבֵּי סֶלַע אוֹ עַל גַּבֵּי אִילָן, אֲבָל הַיּוֹנָה הַזּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא פּוֹרַחַת וִיגֵעָה קוֹפֶצֶת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ וּפוֹרַחַת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ. (תהלים נה, ח): הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד, נִדְנוּד, טִלְטוּל אַחַר טִלְטוּל. (תהלים נה, ח): אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה, מֻטָּב לָלוּן בַּמִּדְבָּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא לָלוּן בְּפַלְטֵרִיּוֹת שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁלֹא גָּהַץ אַבְרָהָם וְשָׂמַח עַל דִּבּוּר הַמָּקוֹם, וְלָמָּה לֹא יָצָא, שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻרְשָׁה. אֲבָל מִשֶּׁהֻרְשָׁה, (בראשית יב, ד): וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה’ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט. אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וּבַאֲרַם נָחוֹר, רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים, אָמַר הַלְּוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, רָאָה אוֹתָן עֲסוּקִין בְּנִכּוּשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר בִּשְׁעַת הָעִדּוּר, אָמַר הַלְּוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית יב, ז): לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.
בראשית רבה לט ח
לפי שהי’ אבינו מפחד ואומר תאמר שיש בי עון
במ”ר לפי שהי’ אבינו מפחד ואומר תאמר שיש בי עון שהייתי עוע”ז כל השנים הללו א”ל הקב”ה לך טל ילדותך מה טל זה פורח אף עוונותך פורחין, להבין מה הוא המשל בטל פורח, ונראה לבאר הדברים דהנה אאמו”ר זצללה”ה אמר עמאה”כ שאמרו ישראל יבוא כגשם לנו והקב”ה השיב אהי’ כטל לישראל, דישראל אמרו כגשם, דגשם מלחלח הארץ ונשאר בה, והשי”ת השיב דא”כ לא יהי’ זה מחמת עצמם רק כטל כשם שטל אינו רק מעורר את הליחות של העשבים העצמי ואח”כ פורח כן ישראל יש בהם כח עצמי וצריך רק לעורר את שלהן עכתדה”ק, ונראה דזה עצמו הוא הענין הנשמה יתירה שבא לאדם בכל שבת אף שאחר השבת מסתלקת ממנו, מ”מ ענינה כמו הטל ומעוררת את כוחות העצמי שבאדם שבכח ההוא יהי’ ביכולתו לעבוד את עבודתו עבודת הקודש כל ששת ימי המעשה, והנה הטעם שבתשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות כתבו המפרשים משום שהזדונות הביאו לו להתשובה ועי’ עליהם, וא”כ אברהם אבינו זה שבא לעבדות השי”ת הי’ ע”י שעבד ע”ז מקודם והרגיש עי”ז שאין בהם ממש, א”כ זה עצמו עוררהו והביאו לדבק בהשי”ת בכח העצמי שבו א”כ שפיר שייך המשל אצלו לטל פורח שמעורר את ליחות העצמיי של העשבים, כ”כ עונות הראשונים שלו עוררו את כוחות העצמיי הוא נקודה הפנימית שבלבו עד שנתקרב ונדבק בהשי”ת ומה דלא סגיא לי’ בלשון טל לבד והוסיף טל פורח, בא לומר דנעשה מהעונות עצמם זכיות כמו טל פורח שעולה למעלה, דכשהעוונות נמחלין ואינן נעשין כזכיות נקראים יורדין למטה ואינם עולין למעלה כמ”ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם, וכשנעשין זכיות עולין למעלן: