מהו ויכל?

בבראשית רבה (פ’ י’) שאל רבי לרבי ישמעאל בר’ יוסי אפשר שמעת מאביך מהו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אתמהא אמר ליה כזה שהוא מכה בקורנס על הסדן הגביהו מבעוד יום והורידו משתחשך, אמר רשב”י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע עתיו שעותיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה. גניבא ורבנן גניבא אומר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה מה היתה החופה חסר כלה שתכנס לחופה כך מה היה העולם חסר שבת. ורבנן אמרי משל למלך שעשה לו טבעת מה היה הטבעת חסר חותם כך מה היה העולם חסר שבת ע”כ. החכמים האלו בארו מה שכתב ויכל אלקים ביום השביעי לדעת ר’ יוסי לא היה בשבת הויה שיש בה תנועה לטעם אשר אמרנו כי ההויה שיש בה תנועה הוא לגשם, אבל קבלת הצורה שהיא הויה בלי תנועה כי אין בקבלת הצורה התנועה כי ההויה פתאומית ואין בזה הויה שכל הויה בזמן, ולכך אף שכלה מלאכתו ביום השביעי אין זה מלאכה כלל רק שתלה הצורה במקבל ודבר זה ידוע. ולכך מדמה למי שמכה בקורנס שמגביה אותו מבעוד יום, ור”ל כי התנועה של ההויה שהוא הכנה לקבל הצורה היה מבעוד יום ולא היה תנועה בשבת, וירידת הקורנס משתחשך, ור”ל כי קבלת הצורה שהוא השלמת הויה היה משתחשך, ודבר זה לא נקרא מלאכה כי אין כאן מלאכה שיש בו תנועה ואדרבה דבר זה קנין השלמות ומנוחה. וזהו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה כי קבלת הצורה היא בשבת וזהו הורדת הקורנס נקרא שאין צריך לירידת הקורנס פועל אבל הוא יורד מעצמו, וכך קבלת הצורה אין צריך לזה הויה זמנית ולא נקרא זה מלאכה כי המלאכה היא תנועה והתנועה היא לגשם, והשלמת העולם בכללו שהיה קונה צורתו אינו בזמן כלל ועל זה נאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, והבן הדברים האלו כי הם עמוקים מאד. וכן הוא דעת ר’ ישמעאל בר’ יוסי. והראב”ע היה מתמיה על קושיא זאת שאמר כי כלוי המעשה אינו מעשה וכאלו אמר ביום השביעי לא עשה מעשה, ודבר זה הבאי כי על בלתי עשיית מעשה לא יתכן לומר ויכל אלקים לשון פעל כי הכלוי אינה מפעולת פועל. ורשב”י פירש כי מה שאמר ויכל אלקים מלאכתו ביום השביעי, היינו בתחלת יום השביעי כי הב’ אינה משמשת תוך יום השביעי רק הוא כמו והנוגע בבשר שאין פירושו בתוכו ובא ללמדך שהיתה המלאכה עד התחלת יום השביעי שאילו כתיב ויכל אלקים מלאכתו ביום הששי הייתי אומר שכלה מלאכתו קודם גמר הששי, ולא יתכן זה רק היה המלאכה כל יום הששי והזמן הוא מדובק ורגע שהוא סוף יום הששי הוא התחלת יום השביעי כי אין הזמן מחובר מעתות רק הזמן הוא מדובק, ולפיכך שייך לומר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אחר שאי אפשר לך לומר שהזמן הוא מחולק רק הזמן הוא אחד וסוף הזמן של יום הששי הוא התחלת יום השביעי, וגם זה דבר עמוק מאד מאד. אמנם דעת גניבא ורבנן יש לך להבין מאד כי לדעת שניהם השבת עצמו הוא גמר מלאכה, ועל זה נאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. וזה כי אף אם לא היה המלאכה ביום השבת מכל מקום השבת הוא השלמת העולם, וזה כי השבת קראו חכמים בלשונם כלה כמו שאמרו בבבא קמא (ל”ב ע”ב) בואי כלה, ומה ענין כלה לשבת, אבל העולם הזה על ידי שבת יש לעולם חבור בו יתברך כי שאר ימים אינם מקודשים כמו השבת ומפני שהוא זמן קדוש יש לעולם חבור על ידו בו יתברך, ולכך נקרא השבת כלה שהיא עומדת להתחבר בבעלה וזהו השלמת העולם בודאי. ולכך מדמה דבר זה למלך שעשה חופה וציירה וכיירה והיה חסר כלה שתכנס לחופה להתחבר בבעלה, כך מה היה לעולם חסר שבת שהשבת הוא החבור בו יתברך. וזהו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כי מלאכתו שהוא העולם כלה ביום השבת שקנה החבור הקדוש והדבוק העליון וזהו גמר מלאכת העולם. ורבנן גם כן הם אומרים כי השבת משלים העולם ולפיכך שייך לומר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, ומדמה השבת כמו החותם אל הטבעת, שכבר נגמר הטבעת אבל עדיין חסר חותם, שהחותם עם שאינו מענין הטבעת שהרי אפשר שיהיה הטבעת בלא חותם, מכל מקום החותם הוא שייך לטבעת במה שראוי שיהיה לכל טבעת חותם עמו, וכך כאשר כלה גוף העולם בששה ימים חסר העולם שבת שהוא קנין מעלה עליונה אלקית שהשבת קונה בעולם מעלה אלקית ביותר וזה היה קונה בשבת. והחלוק שיש בין גניבא לרבנן הוא זה, כי לדעת גניבא ראוי שיהיה השבת דומה לכלה כי הכלה יש לה חבור לבעלה וכן השבת יש לה חבור אל השם יתברך, ולדעת רבנן יש לדמות השבת לחותם שהוא השלמת הטבעת וכן השבת הוא השלמת העולם. אמנם כאשר עוד תבין דברי חכמה עמוקה תדע להבין דעת גניבא ודעת רבנן, דע כי השבת קראו חכמים בשם כלה וקראו אותו גם כן בשם מלכה וכמו שאמרו ז”ל (שם) בואי שבת כלה מלכתא. וזה כי השבת יש בה שתי בחינות, האחת שהיום מבורך מצד עצמו ולכך נקרא כלה שהכלה יש לה ברכה, והבחינה השנית שהשבת מקודש נבדל משאר הימים ודבר זה מדרגה בפני עצמו מה שהוא מקודש נבדל משאר ימי החול, ולכך נקרא מלכתא שהמלכתא היא נבדלת משאר בני אדם, שזה הוא ענין המלך שהוא נבדל משאר בני אדם ואינו נכלל עמהם. וכנגד אלו ב’ הדברים אמר הכ’ ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו קרא אותו שהוא מבורך ושהוא מקודש, וכנגד אלו שתי שמות זכר כל אחד ואחד מן החכמים האלו דבר אחד, גניבא אומר משל למלך שעשה חופה מה היה העולם חסר שבת, קרא השבת כלה לטעם אשר אמרנו כי היום מבורך בעצמו, ודבר זה הוא שלמות העולם והרי הכלה טעונה ברכה ואיך לא יאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כי היום הזה שהוא מוכן שיקנה העולם המעלה העליונה שהיום הוא מבורך ומעלה זאת קנה העולם ביום השבת. ולכך מדמה גניבא דבר זה למלך שעשה חופה וציירה וכיירה מה היה עולם חסר וכו’, כי עיקר החופה הוא הברכה כמו שאמרו (כלה פ”א) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ורבנן אמרו משל למלך וכו’, וזה כנגד המדרגה השנית שהשבת נבדל משאר ימים במה שהיום הזה הוא קדוש, וכנגד הקדושה שיש ביום הזה נקרא השבת מלכתא כי המלך נמשח בשמן הקדש, ולכך מדמה השבת לטבעת שיש בו חותם שהחותם עם שהחותם הוא עם הטבעת הוא נבדל מן הטבעת כך השבת נבדל משאר ימים והוא קדוש, וידוע כי הדבר שהוא נבדל הוא צורה בלבד, ולפיכך נמשלו ימי החול אל הטבעת שהוא גוף כך ימי החול שהם ימי המעשה הם גשמיים והשבת אל החותם שיש בו צורה והצורה נבדלת מן החומר, ולכך על ידי השבת יש בעולם קדושה נבדלת לכך ביום השבת נגמר העולם כאשר קנה הצורה, והדברים האלו הם ברורים ויקרים ואין לבאר יותר: