וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (ויקרא כג, מ), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח (משלי ח, י): קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, קְחוּ מוּסָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְאַל כָּסֶף, (ישעיה נה, ב): לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם, לָמָּה אַתֶּם שׁוֹקְלִים כֶּסֶף לִבְנֵי עֵשָׂו בְּלוֹא לֶחֶם, עַל שֶׁלֹּא שְׂבַעְתֶּם מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה. (ישעיה נה, ב): וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה, לָמָּה אַתֶּם יְגֵעִים וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׂבֵעִים, בְּלֹא לְשָׂבְעָה, עַל שֶׁלֹּא שְׂבַעְתֶּם מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, דִּכְתִיב (משלי ט, ה): וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חִיָּא אֲבוֹי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן נְהוֹרָאי אָמַר, כְּתִיב (ירמיה ל, כ): וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו, אֲפִלּוּ עַל גַּבָּאֵי צְדָקָה, חוּץ מִשְּׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים, שֶׁאֵינָן נוֹטְלִין אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָה בִּלְבָד, אֲבָל שְׂכַר דָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לִתֵּן מַתַּן שְׂכָרָהּ. תָּנֵי מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִקְצָצִין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם חוּץ מִמַּה שֶּׁמּוֹצִיא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּמַה שֶּׁהַתִּינוֹקוֹת מוֹלִיכִים לְבֵית רַבָּן, אִם מוֹסִיף מוֹסִיפִים לוֹ אִם פּוֹחֵת פּוֹחֲתִין לוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מְטַיֵּל, סָלֵק מִטְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִין, וַהֲוָה רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מִסְמַךְ לֵיהּ, מָטוֹן חַד בֵּית חֲקַל אֲמַר הָדֵין בֵּית חַקְלָא הֲוָה דִידִי וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא. מָטוֹן חַד דְּבֵית כַּרְמָא אֲמַר הָדֵין בֵּית כַּרְמָא דִידִי הֲוֵית וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא. מָטוֹן חַד דְּבֵית זֵיתָא, אֲמַר הָדֵין בֵּית זֵיתָא דִידִי הֲוָה וְזַבֵּינִית יָתֵיהּ בִּגְלַל לְמִזְכֵּי בְּאוֹרַיְתָא, שָׁרֵי רַבִּי חִיָּא בָּכֵי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מָה אַתְּ בָּכֵי, אֲמַר לֵיהּ עַל דְּלָא שְׁבַקְתְּ לְסִיבוּתָךְ כְּלוּם. אָמַר לוֹ קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי שֶׁמָּכַרְתִּי דָבָר שֶׁנִּבְרָא לְשִׁשָּׁה יָמִים וְקָנִיתִי דָּבָר שֶׁנִּתַּן לְאַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כח): וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וּכְתִיב (דברים ט, ט): וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. כַּד דְּמַךְ רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו (שיר השירים ח, ז): אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, שֶׁאָהַב רַבִּי יוֹחָנָן אֶת הַתּוֹרָה, (דברים ט, ט): בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. כַּד דְּמַךְ רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אִישׁ טִירְיָא רָאוּ מִטָּתוֹ שֶׁפָּרְחָה בָּאֲוִיר, וְהָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו (שיר השירים ח, ז): אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, שֶׁאָהַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבָּא הוֹשַׁעְיָא אִישׁ טִירְיָא, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. כַּד דְּמַךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו (שיר השירים ג, ו): מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, מַהוּ מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, אֶלָּא דַהֲוָה קָרָיי וְתָנָיי וּפַּיְיטָן וְדַרְשָׁן. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מִשְּׂכַר לְקִיחָה אַתָּה לָמֵד שְׂכַר לְקִיחָה, בְּמִצְרַיִם כְּתִיב (שמות יב, כב): וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, בְּכַמָּה הֲוָת טִימְיָא דִּידֵיהּ בְּאַרְבָּעָה מִינֵי, וְהוּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל לִירַשׁ בִּזַּת הַיָּם, בִּזַּת סִיחוֹן וְעוֹג, בִּזַּת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים. לוּלָב שֶׁעוֹמֵד עַל הָאָדָם בְּכַמָּה דָּמִים, וְכַמָּה מִצְווֹת יֵשׁ בּוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
ויקרא רבה ל א
משכר לקיחה
במדרש א”ר אבא בר כהנא משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוית טמיא דידי’ בר מני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג ביזת ל”א מלכים, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצוות יש בו עאכו”כ, וכבר הגדנו פירושו של כ”ק אבי אדמו”ר זצללה”ה ואין לכפול הדברים: יולדידי נראה עוד לומר דהנה בפרשת הפסח מצינו שבפרשה שאמר מרע”ה לישראל יש בה תוספות על הפרשה שהגיד השי”ת למשה, מרע”ה הוסיף תיבת משכו וקחו ובמאמר השי”ת למשה נאמר רק ויקחו ודרשו ז”ל שאמר מרע”ה משכו ידיכם מע”ז וקחו לכם צאן של מצוה, ויש להתבונן היתכן שעד כה שראו ישראל תשע מכות מופלאות עדיין לא פרשו ידם מע”ז, ואם בראשונה לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה שפירשו במדרש שהי’ קשה להם לפרוש מע”ז, זה הי’ קודם שהתחילו המכות, אבל אחר תשע מכות וכבר פסק מהם השיעבוד, לא יתכן לומר שעוד לא משכו ידם מע”ז, ועוד למה לא אמר השי”ת כן למשה, עוד זאת הוסיף משה לומר ולקחתם אגודת אזוב מה שלא כתיב במאמר השי”ת למשה: יאונראה דמקור אחד לשני דברים אלו, דהנה פסח הוא הזמנה למיכל אפתורא דאבוהון כבזוה”ק, ובוודאי דלאו דבר נקל הוא לאנשים שהיו במ”ט שערי טומאה והוצרך להוציאם בחפזון דכמעט קט הי’ ח”ו נופלים בשער הנ’ של הטומאה, ובכ”ז יהיו מוכנים למיכל אפתורא דאביהן, וזה שחשש משה שאין בכח ישראל לעשות כן, והבין משה שכוונת השי”ת היתה שע”י שישליכו מעליהם בתוקף ובכח את הרהורי ע”ז שבודאי היו רודפין אחריהם, עי”ז עצמו יבואו לעומתו בקדושה, כי כך היא המדה שכפי מסת שאדם בורח מדבר חיצוני בא לעומתו בקדושה, כמ”ש הזוה”ק והזכרתיו כמה פעמים, והבריחה מהרהורים רעים אלו זו נקראת משיכת יד מע”ז, היינו שלא יהי’ להם שום מגע ומשא ומתן עם הרהורים אלו, ואם כה יעשו יבואו לעומתו להתדבק באחדות ה’ ויזכו למיכל על פתורא דאביהן: יבוי”ל דמהאי טעמא הבין מרע”ה בדברי השי”ת שהנתינה מן הדם תהי’ באגודת אזוב, דהנה בזוה”ק שסגולת האזוב שמבער רוחות רעות, ויש להבין התינח בא”י שנתבקש לעקור מתוכה כחות רעים כמו שנצטוינו לעקור משם ע”ז, אבל במצרים שישראל עומדים הכן לצאת משם, מה לנו ולהם לנקות את ארצם: יגונראה דהנה כתיב ועברתי בארמ”צ בלילה הזה וכמו שבהגדה עד שנגלה עליהם ממ”ה הקב”ה וגאלם, ובאשר ארץ מצרים ארץ טמאה איננה ראוי’ לגילוי שכינה, וגם הנה אמרו ז”ל שהמשקוף ושתי מזוזות היו תחת שלש מזבחות שכל אלה אינם ראוים במקום טמא הזה, וע”ז באה המצוה שתהי’ ההזאה באגודת איזוב המבער את רוחא דמסאבא, ולעומת דחיית רוחא דמסאבא נעשה המקום מקום השראת השכינה, וכעין דברינו הנ”ל דע”י הבריחה מכחות חיצונים זוכין לעומתו לבוא בקדושה, כן היא המדה נמי בעולם, שעולם שנה נפש הם בסיגנון אחד, ובמקום שנדחו משם כחות הטומאה נעשה המקום מקום השראת השכינה, ועי”ז הי’ המשקוף ושתי המזוזות מעין שלשה מזבחות, ובאמצעות השלשה מזבחות היתה יכולה להיות התגלות אלקית בכל ארץ מצרים: ידוע”כ הבין מרע”ה בדברי הקב”ה שהכוונה שימשכו ידיהם מע”ז כנ”ל, ושתהי’ הנתינה באגודת אזוב: