רַבִּי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אֶתְמְהָא. אֶלָּא כָּזֶה שֶׁהוּא מַכֶּה בְּקוּרְנָס עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן, הִגְבִּיהָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹרִידָהּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא עִתָּיו וְלֹא רְגָעָיו וְלֹא שְׁעוֹתָיו, הוּא מוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָּיו וּשְׁעוֹתָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַֹּׂעֲרָה. גְּנִיבָא וְרַבָּנָן, גְּנִיבָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה, וְצִיְּירָהּ וְכִיְּירָהּ, וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה, כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשׂוּ לוֹ טַבַּעַת, מֶה הָיְתָה חֲסֵרָה, חוֹתָם. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ שָׁאַל אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, בְּכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים. אָמַר לָהֶם וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה גֵּיהִנֹּם נִסּוֹקֶת לָרְשָׁעִים, אוֹי לָעוֹלָם מִדִּינָיו. מְלַאכְתּוֹ, לֹא כֵן אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, לֹא בְּעָמָל וְלֹא בִּיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, וְאַתְּ אוֹמֵר מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֶתְמְהָה. אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן מְאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן מְקַיְמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וּמַה נִּבְרָא בוֹ לְאַחַר שֶׁשָּׁבַת, שַׁאֲנָן, וְנַחַת, שַׁלְוָה, וְהַשְׁקֵט. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי נְהוֹרָאי, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶם הָיוּ מוֹתְחִים וְהוֹלְכִין, כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מֵהֶן, נִתַּן לָהֶם נִחָה, (שמות כ, י): וַיָּנַח לְעוֹלָמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בָּשָׂר וָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה אֵינוֹ נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אַסְטַאטִיבָה וְנָתַן דּוּנְטִיבָה, וַיִּשְׁבֹּת וַיְבָרֶךְ.
בראשית רבה י ט
משל למלך שעשה לו חופה
במדרש פ’ יוד ט’ ויכל אלקים ביום השביעי אתמהא פרש”י וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי וכו’ גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה כך מה הי’ העולם חסר שבת, נראה לפרש דהנה בכל ששת ימי המעשה הי’ הבריאה נמתח והולך כבמדרש, והנה בש”ס ר”ה כל מעשה בראשית לדעתן נבראו וע”כ שניתן לה הכח והרצון להתפשט, ולהתרחק ולהתגשם, והנה לשון כלה פי’ המפרשים מלשון כלתה נפשי אל ה’, והיא השתוקקות מלמטה למעלה והיינו שניתן בשבת כח הרצון בהבריאה לשוב להמקור היפוך הרצון שהי’ לה בכל ששת ימי המעשה להתרחק מן המקור ולרדת מלמעלה למטה, נמצא כך היא הפי’ ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, היינו שמלאכתו אשר עשה השיג כח השתוקקות מלמטה למעלה הנקרא כלה, ולשון ויכל הוא שעשאה כלה: גובזה יש לפרש דברי המדרש לעיל מיני’ פי’ ב’ הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והיו בה שני דיוסקוסים נאים כל זמן שהיתה מליאה מים לא היתה מלאכת הדיוסקוסים נראית כיון שפסקה וניער המים שבתוכה נראית מלאכת הדיוסקוסים, כך כל זמן שהי’ העולם תהו ובוהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף כלי נעשו כלים הה”ד ויכולו השמים והארץ וגו’, והיינו דכל זמן שהיו נמתחין והולכין ומתרחקין מהשורש נקרא תהו ובהו, שהי’ נחשב קלקול להבריאה שנתרחקה ממקור החיים, ואלו הי’ מי שראה זה הי’ בעיניו תהו ובהו, כי לא הי’ ניכר שבח שמים וארץ, אך כשהגיע יום השבת והשיג רצון לשוב למקורו זה נקרא שנעקר תהו ובהו מן העולם אז ניכר שבח שמים וארץ, וזהו הפי’ נעשו כלים מלשון כלה כנ”ל שנעשה מהם טבע השתוקקת למעלה: דואפשר עוד לומר דהנה כל הבריאה הי’ צריך להעשות ע”י צמצום למען לא יתבטל למקורו כמבואר במקובלים, ומחמת כח הצמצום ניתן בהם הרצון להתרחק כנ”ל, והנה אין זה כ”כ רבותא, אבל כאשר פסק זה וניתן בהם הרצון לשוב להמקור כנ”ל ואעפי”כ אינם מתבטלין במציאות זה רבותא יותר, ומובן שהריחוק הי’ צורך הקירוב, כדי שאח”כ כשישיבו למקורם לא יתבטלו, וזהו הפי’ שנראית מלאכת שמים וארץ כי זה תכלית הכוונה ועיקר בריאת שמים וארץ, אבל הריחוק שמקודם אין זה תכלית הכוונה, א”כ עדיין לא נראה מלאכת שמים וארץ, רק אח”כ נראה למפרע שהי’ הכנה אל התכלית: הובדוגמא זו הוא באדם ששמים וארץ הוא המוח והלב ובכל ששת ימי המעשה כשהוא טרוד בעסקי העולם הוא תהו ובהו, והמשכיל יתפלא ע”ז, אך כשהגיע יום השבת והאדם מתישב בדעתו ומשיג רצון וחשק לשוב ולאור באור החיים, המוח משכיל והלב משתוקק, אז נראה שבח האדם מוחו ולבו ומובן אשר כל ימי המעשה הי’ הכנה וצורך לבוא לשבת, שמאל דוחה כדי שאח”כ ימין מקרבת: