עץ שאכל ממנו אדם הראשון

וזהו דפליגי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע.); רבי מאיר אומר, עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לעולם כמו היין. רבי יהודה אומר, חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרוא אביו ואמו עד שיאכל טעם דגן. רבי נחמיה אומר, תאנה היה, שנאמר (בראשית ג, ז) “ויתפרו עלה תאנה”, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו. הנה פליגי איזה דבר עיקר שהביא לאדם המיתה. יגכי לדעת רבי מאיר עיקר הוא כח הנפשי, שממנו כח הראות וחמדת הראיה, ואל זה היה נמשך האדם ביותר*, ועל ידו באה המיתה. ולפיכך אמר ‘גפן היה’, שהגפן ממנו היין, אשר עליו נאמר (משלי כג, לא) “אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו”. ולפיכך סבר רבי יהודה* לענין יין שראוי לנסך ולקדש עליו עד שיהיה לו טעם ומראה יין, כדאיתא במסכת בבא בתרא פרק המוכר פירות (צז:), ומביא ראיה מדכתיב “אל תרא יין כי יתאדם”. ובודאי גם היין טוב לאכילה ולהשכיל, שהרי כך אמרו רבותינו ז”ל (יומא עו:) חמרי וריחני פקחין, אבל עיקר מה שנמשך האדם על ידי כח נפשי אחר היין, שנחמד למראה. וסבירא ליה כי עיקר המיתה של אדם היה מן כח זה, הוא כח נפשי, לפי שהוא עיקר באדם. ואף על גב שגם שאר שני דברים, שהם טוב להשכיל וטוב למאכל, מכל מקום דבר זה שנחמד למראה הוא עיקר, והוא היה גורם המיתה. ידורבי יהודה סבר הוא כח השכלי שהיה נמשך אחריו ביותר ממה שראוי אל האדם. ואל יקשה לך כלל, וכי אין ראוי להיות נמשך אחר השכלי, ותבא עליו ברכה. כי תוספת השכל שהיה לאדם הראשון הוא חסרון לו, כי כאשר האדם תמים הוא נמשך אחר השם יתברך, כמו שדרך התמים להיות נמשך אחר השם יתברך, וכדכתיב (דברים יח, יג) “תמים תהיה עם ה’ אלהיך”, ודרשו ז”ל (בספרי שם) כאשר אתה תמים הוא עמך השם יתברך. וכאשר הוא עם השם יתברך, אז הוא חי לעולם, כמו שבארנו פעמים הרבה, דכתיב (דברים ד, ד) “ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כלכם היום”, שעל ידי הדביקות בו יתברך, שהוא חי וקים, האדם גם כן חי וקים לעולם. והתמים מי שאין לו תוספת חכמה, כי זהו גדר התמים שאינו מתחכם ביותר בערמה ותחבולה, רק הוא מאמין ותמים. ולפיכך כאשר הגיע לו ההתחכמות וההתבוננות שהוא מצד האדם עצמו, כאשר הוא* יותר מדאי, בזה* היה נפרד מן התמימות, והגיע לו המיתה. טוויותר מזה, כי הידיעה של טוב ורע הוא ידיעה יתירה, וכדכתיב (בראשית ג, ה) “והייתם כאלהים יודעי טוב ורע”, ודבר זה כי האדם קודם שחטא היה דבק בו יתברך, וסבתו היה השם יתברך, אשר הוא הטוב הגמור. לכך לא ידע רק הטוב בלבד, כי הוא יתברך אינו רק הטוב. והוא יתברך שאין לו סבה כלל, הוא יודע טוב ורע. ולפיכך קודם שחטא, לא היה נבדל מסבתו יתברך, ולא היה יודע רק הטוב בלבד. ואמר לה הנחש כי כאשר תאכל מעץ הדעת יקנו ידיעה יתירה, שידעו טוב ורע, ודבר זה ידיעה יתירה, ודבר זה בעצמו המיתה. שקודם היה האדם דבק בו יתברך לגמרי, ולכך לא ידע טוב ורע, רק הטוב בלבד. ואחר שחטא, וידע טוב ורע, לא היה עוד דבק בו יתברך לגמרי, והגיע לו המיתה, כמו שאמרנו למעלה. ולעיל ביארנו (פ”ג מט”ו) כי אין הידיעה ברע הידיעה בסבתו בלבד, ולפיכך דבר זה היה מפריד אותו מן השם יתברך, עד שיהיה האדם בפני עצמו, ודבר זה גורם לו המיתה. רק הוא יתברך יודע טוב ורע, כי אין לו סבה, ולכך יודע הטוב ורע. והבן הפירוש הזה שהוא ברור. אף על גב כי כבר בארנו למעלה (שם) קצת בענין אחר, הכל דרך אחד אמת, אין ספק בזה. טזולכך סבר רבי יהודה (סנהדרין ע:) חטה היתה, והוא שהיה גורם המיתה אל האדם, והוא כנגד “ונחמד העץ להשכיל” שדבר הכתוב. אף על גב כי כל השלשה היו בעץ הדעת, רק מפרש כי עיקר החטא במה שהוא טוב להשכיל, וגם יש עם זה שאר שני דברים, מכל מקום העיקר שהיה מביא המיתה לאדם הוא כח השכלי כאשר היה יוצא חוץ מן הראוי, כי למעלת כח זה, שהוא כח שכלי, החטא בו גורם המיתה יותר ויותר. ולפיכך סבר חטה היתה בפרט, וכדלעיל. כי אכילת חטה נותן חכמה, שאין התינוק יודע לקרא אביו וכו’, וכדאיתא בהוריות (יג:) ה’ דברים יפים לתלמוד; האוכל פת חטים, כל שכן חטים עצמם. יזולדעת רבי נחמיה דאמר תאנה היתה*, דבר זה הוא כנגד כח התאוה, כי התאנה בו תאות האכילה ביותר מכל פרי, ולכך פרי זה נאכל בקנוח סעודה, וידוע כי התאנה הוא טוב למאכל. וסבר רבי נחמיה כי המיתה הגיע לו כאשר היה נמשך אחר הכח שממנו התאוה, ואשר אמר עליו (בראשית ג, ו) “כי טוב הוא למאכל”, ובשביל זה בא המיתה. ואף על גב שגם לרבי נחמיה היו כל אלו ג’ דברים (-בתאנה-) [בעץ הדעת], שגם היה נחמד למראה וטוב להשכיל, מכל מקום העיקר שהביא המיתה מה שהיה נמשך אחר כח הטבעי שממנו התאוה, ולכך אמר ‘תאנה היתה’. יחוסבר רבי נחמיה כי אדרבה, עיקר מה שהביא לו המיתה הוא כח הטבעי, שמפני פחיתות הכח* הזה, שהוא כח טבעי בלבד, כאשר יחטא ראוי שיהיה פחיתות שלו מביא המיתה והעדר, שבעצמו הוא כח פחות, והחטא בו נעשה מקולקל לגמרי, ויש כאן חסרון והעדר. וזה הפך דעת רבי יהודה, דסבר כי מי שהוא חוטא בדבר חשוב גורם המיתה יותר, ולכך סבר חטה היתה. ורבי מאיר הוי סבר* כי אין ראוי לומר שהיה החטא בכח השכלי, שהחטא בכח השכלי אין זה נחשב פחיתות וחסרון, מפני כי הוא בעצמו בעל מעלה, ואין הפחיתות מזיק לו כל כך, כי מעלתו בעצמו מכריע. וכן אין ראוי שיהיה החטא בכח הטבעי, אף על גב שהחטא הזה נחשב חסרון לגמרי כאשר יחטא בכח טבעי בשביל פחיתתו, מכל מקום אין נחשב החטא* כל כך חסרון בכח הזה, שאין כחו כל כך גדול וחזק* שיביא הוא המיתה. ולכך יש לומר שהחטא הוא* בכח הנפשי, שכח זה אינו כל כך חשוב ואינו כל כך גדול, ולפיכך הוא המביא המיתה; שלא תוכל לומר שאינו ראוי שתביא* המיתה שאינה חשוב, שכח זה הוא חשוב בודאי. גם לא תוכל לומר כי החטא בזה לא נחשב פחיתות וחסרון כל כך למעלת הכח הזה, כי אינו נחשב כל כך גם כן. ולפיכך בו ראוי שיהיה המיתה כאשר יחטא בו. גם יש עוד דברי טעם באלו ג’ דעות, ואין להאריך כאן. והתבאר לך אלו ג’ דעות החכמים בענין מופלג. יטובבראשית רבה (טו, ז) מביא שלשה דעות הללו, ועוד מוסיף רבי אבא דמן עכו אמר אתרוג היה. דע לך כי דעת רבי אבא דבר מופלג, כי סבר רבי אבא לא שהיה החטא מצד חלקי כחות הנפש, רק מצד הנפש בכללה, כמו שהתבאר למעלה. וסבר כי לא היה החטא מצד חלקי* הנפש, רק מצד הנפש שהיא אחת, כוללת כל שלשה החלקים. ולפיכך אמר ‘אתרוג היה’, כי האתרוג נקרא כך מלשון חמדה, שהוא לשון רגיג וחמדה. והחמדה כוללת כל שלשתן כאחד מבלי הבדל ביניהם, כי החמדה הוא לכל השלשה ביחד. והנה דעת רבי אבא דבר עמוק שאמר ‘אתרוג היה’, כי הוא דעת רביעי. כי מה שהיה דעת תנאים הראשונים כי החטא הוא בכחות מחולקים בלבד, היה דעת רבי אבא כי החטא לא מצד החלקים, רק מצד הנפש בכללה. ומה מאוד יש לך להבין דברים אלו, כי הם עמוקי חכמה מאד. כי כאשר הכתוב אמר (בראשית ג, ו) “כי טוב העץ למאכל ותאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל”, הרי נרמזו כל שלשתן בשוה. ולכל אלו התנאים היה כח אחד עיקר, כמו שהתבאר. וסבר רבי אבא כי היה החטא מצד הנפש בכללה, לא מצד הכחות המחולקים, רק מצד הנפש, שכולל כל שלשה כחות, כאשר הנפש יוצאת חוץ לשעור וחוץ* לגבול הגיע לו המיתה*. ומפני כי הנפש היא אחת לגמרי, אי אפשר לומר רק שהיתה יוצאת חוץ לגבול בחמדה, שהחמדה היא אחת, והיא כוללת ג’ דברים. כמו שהנפש היא אחת, כוללת שלשה כחות המחולקים, כמו שהתבאר למעלה. כי הקנאה בא גם כן בשביל החמדה, שהחומד דבר מקנא בו. והתאוה מן החמדה, וכן הכבוד, האדם חומד לכבוד. כויש לך לדעת כי יש באתרוג שלשה דברים; שהוא בודאי טוב למאכל. והוא תאוה לעינים, שהרי הוא פרי הדר. ונחמד להשכיל בשביל הריח שבו, כמו שאמרו ז”ל (יומא עו.) חמרי וריחני פקחין מכח הריח שבו. והבן הדברים העמוקים האלו דעת כל אחד מן אלו שלשה תנאים שנזכרו בתלמוד והדעת הרביעי שנזכר במדרש, כי כל אחד ואחד דעתו מופלג בסודות החכמה.