נלקח מספר: תפראת ישראל למהר"ל למה בבי”ת שהוא לשון ברכה
והנה דברים אלו מגלים לך דברים גדולים. כי ראוי העולם שנברא בב’. וזה כי הבי”ת בפרט הוא התחלת הרבוי, שהרי האל”ף אין בו רבוי, ואילו הבי”ת הוא התחלת הרבוי, והוא ברכה. ולפיכך מלת ‘ברך’ כלם אותיות השניות, שהם לשון ברכה; הבי”ת באחדים, הכ”ף בעשיריות, הרי”ש במאות. שמן השני התחלת הרבוי, שהוא ברכה. ו’ארור’ התחלתו באל”ף, כי האל”ף הוא אחד, ואין באחד רבוי, שהוא ברכה. וזה שאמר כי העולם נברא בבי”ת, מפני שהוא לשון ברכה, ולא נברא באל”ף, שהוא לשון ארור. כי בריאת עולם הוא הרבוי שהוא מן השם יתברך, ראוי שיהיה נברא בבי”ת, שהוא התחלת הרבוי והברכה, ולא באל”ף. שהבריאה* היא הברכה בעולם, ואיך יהיה נברה באל”ף, שאין בזה ברכה כלל, רק סימן ארירה. אף כי שאר האותיות יש בהן רבוי יותר, מכל מקום הב’ הוא התחלת הרבוי, כאשר היה בתחלת בריאת העולם התחלת הרבוי. דולפיכך השיב כי אין לברוא העולם תי”ו. אף שהתי”ו אי אפשר שלא יהיה בה דבר טוב, שכל האותיות אין ספק שהם משמשים לטוב, מכל מקום משמשים לרע גם כן, ואם כן יצא שכרן בהפסדן. ומה שאמר התי”ו ‘יש בה לעתיד ליתן התורה, שנאמר (דברים לג, ד) “תורה צוה לנו משה”‘. פירוש זה, כי התי”ו הוא תכלית כל האותיות, והיא בסוף. ולכך אמר “תורה צוה לנו משה”, כי משה עלה אל המדרגה האחרונה, שהיא סוף כל המעלות, והוריד לנו התורה. ולכך ראוי שיהיה התחלת בריאת העולם בתי”ו. ועם כל זה השיב לה השם יתברך, שבודאי יש לה תכלית שהוא טוב, כמו בתורה, שהגיע משה אל תכלית ההשגה אשר אפשר. ומכל מקום יש סוף ותכלית שאינו טוב, כמו שהוא כאשר נגזר על האדם המיתה. ולכך נאמר (יחזקאל ט, ד) “והתוית תיו על מצחות האנשים וגו'”, לומר כי הגיע תכלית שלהם אל המיתה. ובריאת העולם שהוא הטוב בלי רע, אין* להתחיל בתי”ו, שמורה על התכלית. האבל הב’, מפני שהיא מורה בצד עצמה ברכה, שהיא התחלת הרבוי. ואם הב’ הוא משמש לרע, מכל מקום דבר זה עצם הב’, שהיא אות שנית*, שהשני הוא התחלת הרבוי, והוא עצם הברכה. ואף כי הב’ משמש גם כן לרע, אין זה רק במקרה, ואין מה שבמקרה מבטל מה שבעצם. ולפיכך אמר שבו ראוי לברוא העולם, שכל יום ויום אומרים (תהלם פט, נג) “ברוך ה’ לעולם אמן”, ולכך ברא (והשביע) [והשפיע] ממנו העולם, בשביל שהוא יתברך ברוך וממנו הברכה. ודבר זה התבאר בחבור גבורות ה’ (פס”ד) בפירוש ההלל אצל (תהלים קטו, טז) “השמים שמים לה’ וגו'”.