ארבע אבות נזיקין

חכמים, בתחילת סדר נזיקין, באים לתאר באופן פנימי את מהויות האדם, שאומנם עלולות להוות נזק לעצמו ולסביבתו, אך כמובן, כמו כל דבר, מהויות אלו – שורשן במידות העליונות, והן במקורן טובות. ה’שור’ הוא הכוח המזיק של האדם מבחינת החיות הבהמית שבו. השור הוא שיא הבהמיות, האכילה הרצופה, המעלה גרה, אין בהמי יותר. כאשר מדובר בכוח הבהמי באדם, אנחנו מבינים מה כוח זה יכול לעשות ואלו נזקים עלול לגרום. הבהמיות היא הכוח שמשעבד את האדם להיות עבד לתאוותיו ולטבע. במידות האדם, הדבר בא לידי ביטוי ביכולת ‘לנגוח’ ולהזיק לסביבתו, לשבֵּר את המציאות. מצד שני, ה’שור’ הוא היכולת המופלאה של האדם לתקן את העולם ולפתח אותו. לא בכדי, יוסף הצדיק מתבטא בשור: “בכור שורו הדר לו, וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה”. יוסף הוא המשביר, המכלכל, היכולת לשלוט בעולם הטבע. ה’בור’ כשמו כן הוא: חלל עם יכולת הכלה. הפעם הראשונה שבור מוזכר בתורה היא בסיפור מכירת יוסף. “והבור ריק, אין בו מים”. הוא מתואר כמקום נזק, שם משליכים את מי שרוצים להתפטר ממנו. מקום ריק. ורש”י כמובן מוסיף את דברי חז”ל ש-“מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו”. כלומר, האדם הוא כלי קיבול כמו בור. אם הוא לא ממלא את הכלי במים, בתורה, הרי שבהכרח הרִיק יקרא להתמלא דבר אחר – בנחשים ועקרבים. במידות האדם, מדובר ביסוד העפר, הדומם, המושך את האדם להיות עצלן או עצב, להיות דומם. ה’מבעה’, “מאי מבעה? רב אמר מבעה זה אדם ושמואל אמר מבעה זה השן”. מחלוקת רב ושמואל היא על פי מה אדם נחשב, על כוח ה’שן’ שבו, כלומר הרצון של האדם ליהנות ולקבל, הכוח הנקבי, או על הצד העליון שבו, אדמה עליון, שמבקש להשפיע, הכוח הזכרי, ה’דוכרא’. אדם מועד לעולם, היכולת שלו להרוס ולהזיק היא תמידית, בכל המציאות ה’ נתן לו יכולת השפעה מוחלטת. כמובן הוא יכול להשתמש בזה לדברים עליונים מאוד, להשפיע לטובה על כל המציאות. במידות, מדובר ביסוד הרוח, היכולת לתקשר עם כל הסביבה. במידות הרעות הרי שאדם ישתמש בכוח הדיבור שלו לליצנות, לשקר, לחנופה וללשון הרע. במידות הטובות הוא כמובן ייקח את כוח הדיבור ל’רוח ממללא’, לכלי למלכות, ביטוי הנשמתיות שלו. ה’הבער’ זה כוח האש שבאדם. במידות הלא טובות, כוח זה מתבטא בגאווה, בכעס וכדומה. במידות הטובות, אדם יכול להשתמש בכוח האש להתלהבות בעבודת ה’, לשמחה, לאהבה ורצון לנתינה.