ויאבק איש עמו עד עלות השחר

המפגש בין יעקב למלאך הוא מפגש בין ישויות רוחניות, שורשים רוחניים. המפגש הזה הולך לסמן את הבאות, מה עתיד להיות בין שתי האומות במהלך ההיסטוריה. “ולאום מלאום יאמץ”. “וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר” – מדובר בתקופת החשמונאים מול יוון, אז הנבואה נפסקה לגמרי, לכן בהבחינה הזו נשאר עם ישראל לבדו. המאבק יתחיל אז עד ‘עלות השחר’, שזו העת לגאולת ישראל. ע”פ רש”י על הפסוק, ניתן לפרש את המילה ‘מאבק’ בשתי אפשרויות: אפשרות אחת – מלשון “מתאבקים”, מעלים אבק. בין עם ישראל ליוון ניטשת מלחמה עצומה על העולם הזה והעולם הבא, האם יצליחו להשפיע על החומר שישמש בתור ‘מרכבה’ לרוח, שהוא יעזור לרוחניות להתרומם ולעלות, או להפך ח”ו. אפשרות שנייה – “מתאבקים” מלשון מתקשרים, כלומר יש ניסיון מצד עשיו להתקשר ליעקב, להשפיע עליו לרעה. אנחנו מכירים את ההשפעה הנוצרית על עם ישראל בגלות בכל דרך אפשרית, עד שנדרש סינון ובירור של ההשפעה הזו שחודרת אפילו לתורתנו, ואפילו כאשר אנו חוזרים לארץ ישראל. “וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ” – עשיו רואה שבכל זמן הגלות, למרות כל מאמציו לנצח את ישראל, אינו יכול לו. לכן מה שנשאר לו זה לפגוע בירכו, מדובר בפגיעה רוחנית בעם ישראל הקשורה לירך, היכולת לנוע, לחזור חזרה לארץ ישראל. פגיעה זו תתבטא בשואה האיומה, בדיוק לפני החזרה לארצנו. “וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי” – אין לעשיו יכולת להמשיך לפגוע בישראל בעלות השחר. רבן גמליאל (ברכות פרק א’, משנה א’) אומר שניתן לקרוא קריאת שמע של ערבית עד עלות השחר כיוון שזה זמן שכיבה, לדעתו. כלומר כל אלפיים שנות הגלות הוא זמן “שכיבה”, זמן שליטה של עשיו, עד “עלות השחר”, הגאולה. חכמים סוברים – עד חצות, עד אלף שנה זמן הגלות, ואלף שנה הבאים – זמן משיח. אבל לכולי עלמא זמן ‘שחר’ אינו זמן שליטת עשיו. לכן מסביר רש”י את דברי המלאך שנאבק ביעקב “שלחני כי עלה השחר” – “וצריך אני לומר שירה ביום”. לעתיד לבוא, תפקידו של עשיו גם הוא להודות לישראל ולסיים את תפקידו כשטנו של יעקב. אבל יעקב דורש ממנו להודות לו על הברכות. כלומר לא תזכה לומר שירה, אלא בהודאה תחילה על קדימות ישראל. “וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ?, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל” – לעתיד לבוא עשיו הוא זה שייתן את האישור לעם ישראל על כך שחזר להיות מ’יעקב’ בגולה, ‘שה פזורה’, לישראל – שָֺרו של אל בארץ ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בהצבעת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כמו בזמן גלות מצרים כשפרעה משלח את ישראל, וכמו בזמן כורש בשיבת ציון. נראה שיש רצון אלוקי שדווקא הצד האחר, ההפוך לישראל, יאשר את העליונות המוסריות הישראלית על שאר האומות ויודה עליה, עוד לפני הכרזת ה’ על שמו ישראל (שהרי המלאך, שֺרו של עשיו, קרא ליעקב “ישראל” עוד לפני שה’ קרא לו כך!). “וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם” – אומרים אומות העולם: אין לנו שם קבוע, שמותינו משתנים לפי מצוות עבודת השליחות, לפעמים נקראים ‘סילוק היהודים מיורק או מצרפת’, לפעמים ‘שריפת התלמוד’, לפעמים ‘אינקוויזיציה’ ולפעמים ‘מבצעי השואה’. שליחים של ה’ לעשות שליחות לטובת תיקון ישראל. “וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה” – רש”י: “ויזרח לו השמש” – לשון בני אדם הוא, ‘כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר’, זהו פשוטו. ומדרש אגדה – “ויזרח לו” – לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא (מלאכי ג’): ‘שמש צדקה ומרפא בכנפיה’, ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו. עד כאן רש”י. נראה שרש”י מרמז לנו באופן ברור על גאולת עם ישראל. אותן שעות שמיהרה השמש לשקוע, כלומר הגלות שנעשתה באופן ברוטלי, חוזרת לזרוח לגאולה מהירה, בחיפזון של החזרה לארץ ישראל ולעצמאות מדינית. רש”י מבאר: “והוא צולע” – היה צולע כשזרחה השמש. “שפתי חכמים” מסבירים שהצליעה הייתה רק בזריחת השמש אבל לא לאחריה. כלומר, הפגיעה שעשיו מצליח לבצע ביעקב בסוף הגלות היא זמנית, אך לאחר מכן לא תהיה לפגיעה זו השפעה על עם ישראל, וזה נראה בימינו ב”ה.