כאשה זו שמקשקשת עיסתה במים

ובפ”ק דקידושין (ל’ ע”ב) היה ר’ טרפון וזקנים בעליית בית נתזה נשאלה שאלה בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר’ טרפון ואמר מעשה גדול נענה ר’ עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. תניא ר’ יוסי אומר גדול תלמוד תורה שקדם לחלה ארבעים שנה לתרומות ומעשרות נ”ד שנה ליובלות ק”ד שנה וכשם שהתלמוד קודם למעשה כך תחילת דינו של אדם אינו אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרה קודם למעשה שנאמר ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצרו וגו’ עד כאן. ופירוש זה, כי סבר ר’ טרפון מעשה גדול, בשביל שהיה סובר כי המעשה היא השלמת האדם שמשלים האדם עצמו על ידי מעשה, ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם שהאדם שלם וזה הוא יותר גדול כמו שהתבאר לפני זה. דמיון זה, כי אף שהיין יותר נחשב מן הלחם כי היין משמח אלקים ואנשים, מכל מקום הלחם מפרנס ומשלים את האדם, ולפיכך מעלת הלחם שבו יושלם האדם יותר עליון מן היין שהוא תוספת המדריגה ולא יושלם האדם על ידו, וכך המעשה שהוא השלמת האדם כמו שהתבאר, הוא יותר מן התורה שאינה השלמת האדם ולפיכך סבר המעשה גדול. נענו כולם תלמוד תורה גדול שמביא לידי מעשה, ר”ל כי יותר המעלה שיש לתורה שהיא שלימות שכלי, הרי התלמוד מביא לידי מעשה גם כן ובמדריגת התורה היא הכל, ולפיכך תלמוד תורה גדול. ורבי יוסי הביא ראיה שהתלמוד גדול מצד הקדימה, שהרי תלמוד תורה קודם לכל המצות, וכיון שהתורה נתנה בזמן קודם שאר מצות מורה זה כי התורה עליונה. והוא על דרך שאמר הכתוב (במדבר י”ג) וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, שכאשר יש לאחד מעלה על האחד אמר הכתוב שהוא קודם בזמן לפני השני ובארנו זה במקום אחר, וכמו שאמרו אלפים שנה התורה נבראת קודם שנברא העולם ומורה קדימה זאת מעלת התורה על המצוה. אמנם יש בדברי רבי יוסי עומק מופלג, ויש לך להבין אלו שלש מצות שיש בהם שלש קדושות, החלה שמפריש האדם החלה והוא דבר קדוש, תרומות ומעשרות שהוא מפריש הוא קדוש, היובל כתיב (ויקרא כ”ה) וקדשתם שנת החמשים. ואלו שלשה דברים האחד חלה השני תרומות ומעשרות השלישי יובלות, לומר לך כי התורה היא על העולם ומדריגת העולם הם שלש. העולם התחתון הוא עולם המורכב שהוא מורכב מן הפשוטים והאדם הוא ראש המורכבים, כנגד זה מצות חלה, שהמצוה היא כשנעשה העיסה והוא הרכבה גמורה ואחר כך מפריש מן העיסה חלה והוא קודש, והאדם דומה לחלה וכמו שאמרו במדרש (ב”ר פי”ד) וייצר ה’ אלקים את האדם מן האדמה כאשה זו שמקשקשת עיסה במים ואחר כך מפרשת ממנה חלה כך אדם הראשון וייצר ה’ אלקים את האדם מן האדמה, והאדם הזה יש בו קדושה כי נבדל האדם מן כל שאר המורכבים והיה דומה לחלה מן העיסה. המדריגה השניה הוא מדריגת הפשוטים שאין בהם הרכבה כלל, וכנגד זה מצות תרומות ומעשרות, כי מצות תרומות ומעשרות כאשר הבריאה בשלימות דהיינו אחר המרוח ואז הוא דגן בשלימות, וזהו מצות תרומות ומעשרות היא כנגד הפשוטים שאין בהם הרכבה. המדריגה השלישית מעלה נבדלת בלתי גשמי שאינו תחת הזמן כלל, וכנגד זה היובל שהוא שנת חמשים שאין בו ספירה, כי מ”ט יש בהם ספירה שהוא הזמן, אבל שנת חמשים אין בו ספירה כלל כמו שאין ספירה ביום חמשים של עצרת כי עולם הנבדל העליון אינו תחת הזמן כלל, ומכל מקום יש אל המעלה הזאת צירוף וחבור אל הזמן כי שנת החמשים שנה יש לו חבור וצירוף אל המ”ט שנים אשר הם הזמן. ואלו שלש מדריגות החלה היתה קודם כי כך המורכב הוא קרוב לאדם, ואחר כך תרומות ומעשרות, ואחר כך יובלות כל דבר שהוא קרוב אל האדם הוא יותר קודם. אמנם התורה היא קודם הכל, במה שהתורה היא שכלית לגמרי, כי מדריגה הנבדלת כמו היובל יש לה צירוף וחבור אל הגשם ולכך שנת החמשים הוא מצטרף אל מ”ט שנה, אבל התורה השכלית אין לה שום צירוף אל הגשם ולפיכך אין לה התלות בזמן כלל. ותיכף ומיד נתנה התורה כאשר יצאו ממצרים ואז היו ראויים ישראל אל התורה ולא קודם, וראוי היתה התורה שתנתן מיד בצאתם ממצרים רק שהוצרכו ישראל קודם פרישה מן אומת מצרים, ועד שלשה חדשים לא היה נחשב פרישה מהם כמו שמבואר במדרש (ילקו”ש יתרו). ופירשנו זה במקומו שאין לתורה התלות בזמן כלל, ולכך קדימת התורה מורה שהיא על כל המצות, שכל המצות תלוים במעשה והמעשה על ידי גוף האדם שהוא גשם ולכך המצות נתנו בזמן, אבל התורה אין זמן לה. ואמר שכשם שתלמוד גדול כך תחלת דינו אינו אלא על דברי תורה. פירוש זה, כי החוטא בדבר שהוא יותר קרוב אל השם יתברך אין ספק שקודם דבר זה לדין, כי הדין הוא מן השם יתברך ואשר הוא קרוב אל השם יתברך קודם להיות הדין עליו. ואין הפירוש שהדין על התורה הוא יותר גדול מן הדין על המצות שזה אינו, רק כי קרוב יותר לבא הדין על האדם בשביל התורה מן הדין על המצות. וכן השכר הוא יותר קודם ויותר תחלה, וזה גם כן כי השכר הוא מן השם יתברך כמו שהוא הדין, ודבר אשר הוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה שכרו קודם. והדברים האלה אשר אמרו כאן לא יסתור מה שאמרו (אבות פ”ג) כל אדם שמעשיו מרובים מחכמתו וכו’, וכן מה שאמר ולא המדרש עיקר, דמשמע שהמצות עיקר שדבר זה אינו קושיא כלל, כי דבר זה נאמר מצד אחר כמו שבארנו, כי המצוה שאי אפשר שתהיה נעשה על ידי אחרים המצוה היא חיוב על האדם לכך בוודאי קודמת, ועל זה אמרו לא המדרש עיקר אלא המעשה, עיקר המצוה היא שלימות האדם ואם יעבור המצוה יהיה האדם חסר, ובזה שייך המעשה עיקר והמדרש הוא תוספת מעלה, אבל אם יש מצוה שאפשר שתהיה נעשה על ידי אחר כמו הכנסת כלה והלוית המת שאחרים יעשו בודאי התלמוד קודם כמו שבארנו: