כוח יצר עבודה זרה- אי הות התם

מה עניין העבודה זרה בבית ראשון בממדים כאלו? כיצד הגיע עם ישראל למדרגה שפלה כזו של ריצה אחר עבודה זרה, בתקופה של שפע רוחני? הגמרא בוחרת להדגיש את היצר הדמיוני שהיה דוחף באופן משמעותי את עם ישראל לחטוא באופן עקבי בעבודה זרה. מנשה הוא ביטוי של יצר חזק מאוד בעם ישראל. כיום, אנחנו מסתכלים על היצר הזה באופן תמוה, איך יכול להיות שעם ישראל לאורך זמן עבדו עבודה זרה באופן כל כך חזק, נפלו בו במשך מאות שנים, השתעבדו באופן עקבי לכל סוג של עבודה זרה, מכל התרבויות הסובבות את עם ישראל?! קשה לנו היום לתפוס את ממדי העוצמה שהיו לעבוד עבודה זרה. אלא צריך להבין שאנחנו חיים במציאות אחרת ולכן קשה להבין את היצר הזה. במציאות שלנו, הטבע וכוחותיו ‘קפואים’, לא מגלים דבר. במציאות של עם ישראל עד בית שני, גילוי ה’ היה מתגלה בטבע באופן מוחש! כשאדם היה מסתכל על העץ, לא היה רואה בו צומח, אלא רואה בו כוח אלוקי ברור, כנ”ל לגבי כל כוח טבעי וכל עניין, אלא שטעו רק בדרך של עבודת הכוח האלוקי הזה. ולכן מסביר מנשה שהיה מרים את גלימתו ורודף אחרי העבודה זרה, כי אי אפשר שלא להיות מושפע מגילויי ה’ בעולם, כמו שכל אומות העולם היו עובדי עבודה זרה, גם הם לא היו טיפשים, אלא הטבע היה מגלה אלוקות, לא הייתה אומה שלא עבדה עבודה זרה. אפשר לראות את זה באופן ברור מבחינה היסטורית וארכיאולוגית, מה שמוכיח שמציאותם הייתה שונה לגמרי ממציאותנו היום! אבל כמו שהגמרא אומרת במסכת יומא[1], עם ישראל ביקשו לעצור את היצר הזה, ולכן הגילוי האלוקי נפסק וכיום אנחנו מסתכלים על כוחות הטבע באופן רציונלי ללא שום ראייה עמוקה. יחד עם הסתרת הגילוי האלוקי בעולם, נפסקה גם הנבואה. זה חרב פיפיות, אם אין גילוי מוחש בעולם, אין גם גילוי נבואה, ומזה מתגלגלת הופעת הפילוסופיה היוונית, שאינה בנויה יותר על הגילוי האלוקי, אלא על השכל האנושי בלבד. כאשר אנו מסתכלים על כוח אלוקי משמעותי בטבע כיום, אנחנו נוטים מייד לנתח אותו באופן מושכל על פי חוקי הפיזיקה, ולכן אנחנו מונעים מכולנו מגיל קטן לחוש ולראות את גילוי ה’ בעולם ואת כוחותיו.