הֲבֵל הֲבָלִים. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר דָּוִד אָמַר דָּבָר אֶחָד וְלֹא פֵּרְשׁוֹ, וּפֵרְשׁוֹ שְׁלֹמֹה בְּנוֹ. שְׁלֹמֹה אָמַר דָּבָר אֶחָד וְלֹא פֵּרְשׁוֹ, וּפֵרְשׁוֹ דָּוִד אָבִיו. דָּוִד אָמַר (תהלים קמד, ד): אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, לְאֵיזֶה הֶבֶל, אִם לְהֶבֶל שֶׁל תַּנּוּר יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, אִם לְהֶבֶל שֶׁל כִּירָה יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, בָּא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּפֵרַשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מַתְנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לְאָדָם שֶׁשּׁוֹפֵת שֶׁבַע קְדֵרוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, וְהֶבֶל שֶׁל עֶלְיוֹנָה אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. שְׁלֹמֹה אָמַר (קהלת ו, יב): כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל. בְּאֵיזֶה צֵל, אִם כְּצִלּוֹ שֶׁל כֹּתֶל יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, אִם כְּצִלּוֹ שֶׁל דֶּקֶל יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, בָּא דָּוִד וּפֵרַשׁ (תהלים קמד, ד): יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא כְּהָדֵין עוֹפָא דְּעָבַר וְטוּלֵיהּ עָבַר עִמֵּיהּ. שְׁמוּאֵל אָמַר כְּצִלָּן שֶׁל דְּבוֹרִים שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ שֶׁל כְּלוּם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מַתְנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שִׁבְעָה הֲבָלִים שֶׁאָמַר קֹהֶלֶת כְּנֶגֶד שִׁבְעָה עוֹלָמוֹת שֶׁאָדָם רוֹאֶה, בֶּן שָׁנָה דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ נָתוּן בְּאִיסְפְּקַרְפַּסְטִי וְהַכֹּל מְחַבְּקִין וּמְנַשְּׁקִין אוֹתוֹ, בֶּן שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ דּוֹמֶה לַחֲזִיר שֶׁפּוֹשֵׁט יָדָיו בְּבִיבִין. בֶּן עֶשֶׂר שָׁנָה קוֹפֵץ כִּגְדִי. בֶּן עֶשְׂרִים כְּסוּס נָהֵים מְשַׁפַּר גַּרְמֵיהּ וּבָעֵי אִתְּתָא. נָשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי הוּא כַּחֲמוֹר. הוֹלִיד בָּנִים מֵעֵז פָּנָיו כְּכֶלֶב לְהָבִיא לֶחֶם [נסח אחר: להם] וּמְזוֹנוֹת. הִזְקִין, הֲרֵי הוּא כְּקוֹף. הֲדָא דְּתֵימַר בְּעַמֵּי הָאָרֶץ, אֲבָל בִּבְנֵי תוֹרָה כְּתִיב (מלכים א א, א): וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא זָקֵן, מֶלֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר: שִׁבְעָה הֲבָלִים שֶׁאָמַר קֹהֶלֶת כְּנֶגֶד שִׁבְעָה יְמֵי בְרֵאשִׁית, בָּרִאשׁוֹן (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וּכְתִיב (ישעיה נא, ו): כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ. בַּשֵּׁנִי, יְהִי רָקִיעַ, וּכְתִיב (ישעיה לד, ד): וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם. בַּשְּׁלִישִׁי, יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְתִיב (ישעיה יא, טו): וְהֶחֱרִים ה’ אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם. בָּרְבִיעִי, יְהִי מְאֹרֹת, וּכְתִיב (ישעיה כד, כג): וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, בַּחֲמִישִׁי, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, וּכְתִיב (צפניה א, ג): אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם. בַּשִּׁשִּׁי, נַעֲשֶׂה אָדָם, וּכְתִיב (צפניה א, ג): אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה, בְּשַׁבָּת מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר (שמות לא, יד): מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת, הֲדָא אָמַר בְּמֵזִיד, אֲבָל בְּשׁוֹגֵג יָבִיא קָרְבָּן וְיִתְכַּפֵּר לוֹ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁהַמֵּבִיא קָרְבָּן מִתְכַּפֵּר לוֹ, הִתְחִיל מְשׁוֹרֵר עָלֶיהָ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח וּמִזְמוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים צב, א): מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, אָמַר רַבִּי לֵוִי אָדָם הָרִאשׁוֹן אֲמָרוֹ.
קוהלת רבה א ב
שבעה הבלים אמר קהלת
במדרש קהלת ר’ יהודה בר’ סימון אמר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית, בראשון בראשית ברא וגו’ וכתיב כי שמים כעשן נמלחו, בשני יהי רקיע וכתיב ונגלו כספר השמים וכו’ עד בשבת מאי אית לך למימר מחללי’ מות יומת, הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, א”ר ברכי’ כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר עלי’ להקב”ה שבח ומזמור הה”ד מזמור שיר ליום השבת א”ר לוי אדם הראשון אמרו, עכ”ל, והוא סתום מתחילתו ועד סופו, וכי בשביל שמחללי’ מות יומת הוא הבל אדרבה זה מורה גודל וחוזק השבת, ועוד כנראה שהסתכל וראה שבשוגג יביא קרבן ויתכפר לו נתפייס דאל”ה אין לו ענין לכאן, ומה נתפייס בשביל הקרבן וכל חייבי כריתות בשוגג מביאין קרבן חוץ פסח ומילה, וגם אדה”ר מה שבח מצא בשבת בשביל שיש לו כפרה בקרבן, ולמה לא אמר שירה על כל חייבי כריתות בשוגג שמתכפרין בקרבן: חונראה לפרש עפ”י מה שהגיד כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה לפרש דברי המדרש אסתר (פ”א י’) בימים ההם זה אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב”ה שהיו אומרים לפניו רבש”ע בהמ”ק חרב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין, אמר להם תנו ימים כנגד ימים, הה”ד בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו’, ופירש הוא זצ”ל שהיו המלאכים מתמיהין מנין נמצאה מנוחה ושלוה בעולם הלוא בהמ”ק שמשם יוצאים כל טובות שבכל העולם חרב, והשיב להם הקב”ה שהוא מחמת חילול שבת, היינו ששבת היא מנוחה ושלוה, וכאשר ישראל מחללין אוחה נוטלין האומות את השלוה והמנוחה ודפח”ח, ועפ”י הדברים האלה יש לפרש כשראה שלמה המע”ה הא דכתיב מחללי’ מות יומת, שהכתוב קורא מחללי’ כסבור הפי’ כמו לשון חילול מע”ש, שהשבת יוצאת מקדושתה ונמסרת לחיצונים ח”ו, א”כ אין לך הבל גדול מזה: טאך נתפייס במה שראה שבשוגג מביא קרבן ומתכפר לו, והיינו התיקון שע”י הקרבן הוא רק בעולם התמורה ששייך קלקול ותיקון אבל שבת שהיא מעין עוה”ב ושם אין שייכת השתנות ומי שטרח בע”ש יאכל בשבת, וא”כ אם היתה ח”ו השבת עצמה ע”י החילול נמסרת, להחיצונים, לא הי’ שייך בה תיקון ע”י קרבן, וע”כ לומר שאין עצם השבת מתחללת ח”ו כי לגודל מעלת השבת א”א לפגום, כי פגם הוא שייך בדבר שאיננו בעצם, אבל שבת היא קודש שהוא עצם הקדושה ואינו מקבל מאחר, ובזוה”ק שקודש הוא מלה בגרמי’, ע”כ אינו שייך בו קלקול שאינו מגיע שם הפגם כלל, ומה שע”י החילול יוצאה להחיצונים היא רק השלוה והמנוחה של האדם, שהיא רק מסתעפת מן השבת דוגמא לאור השמש דרך זכוכית בעל גוונין יראה כאלו האור יש לו גוון, אבל בעצם אור השמש אין שום שינוי מה גם בשמש עצמו, והנה על מדוכה זו ישב ג”כ אדה”ר ודייק מהא דשוגג מתכפר ע”י קרבן שאין החילול בעצם השבת, דאלו הי’ החילול בעצם השבת ח”ו לא הי’ מתוקן ע”י קרבן, וע”כ התחיל לשורר ולזמר, מזמור שיר ליום השבת, דהנה במדרש שכל שירות שבעוה”ז כולם לשון נקבה כמו נקבה שפורקת וחוזרת וטוענת, כך אחר כל הישועות באו אח”כ עוד הפעם צרות, אבל לעת”ל שלא יהיו עוד צרות יאמר השירה בלשון זכר שיר חדש, וזה עצמו הי’ הענין באדה”ר שראה שעצם השבת אינו מתקלקל לעולם והוא מלה בגרמי’ כנ”ל מעין עוה”ב, ע”כ יוצדק בו לשון שיר, מזמור שיר ליום השבת לשון זכר, אבל בכל הפגמים שנתקנו ע”י קרבן לא קא מידק מידי שהרי אפשר שנפגם ונתתקן, אבל שבת אלו הי’ ח”ו מגיע בה שום פגם לא הי’ שייך בה תיקון כנ”ל: