קוצים ברשות הרבים

המשנה הזו מתווספת בסוף דיון בגמרא לגבי אחריות אדם שמשאיר זכוכיות או קוצים ברשות הרבים ואנשים ניזוקים מהם. די ברור שיש כאן מסר שהוא מעבר לאחריות הממונית. אפשר לומר אולי שמדובר ביכולת של חסידים, אנשי מעשי, לקחת שני סוגים של מזיקים, קוצים הרי הם מזיקים מלכתחילה, זכוכיות הרי שמדובר בשברים של דברים שהיו אמורים לשמש את האדם, ולעשות איתם דבר אחר. בפשט העניין, נראה שמדובר סך הכל ברצון להימנע מהיזק לאחרים, עד כדי כך שמצניעים, שורפים וכו’, אבל באופן יותר עמוק נראה לבאר על פי צורת הדיבור של התלמוד, שיש כאן עוד רובד: מה לעשות עם המידות הלא טובות של האדם שהם הקוצים, ועם הנפילות והכשלונות שלו שאלו שברי זכוכית. המשנה מדברת על להצניע אותם בשדה, כלומר להכניס אותם לרובד פנימי בתוך אישיות האדם, עד כדי כך שלא יפריעו למחרשה, או שלא יעלו, (על פי גרסת הירושלמי). האדם צריך להטמיע אותם בתוכו, הם חלק ממנו, הוא ‘מצניע אותם’ ואפילו בתוך 3 טפחים בתוכו. לדעת רב ששת, לוקחים את הכוחות והנפילות הללו ושורפים אותם, כלומר מעלים אותם לדרגה יותר גבוהה, ולדעת רבא, משליכים אותם לים, כלומר הם הופכים חלק מהחיות של האדם. {יונתן} לכן רב יהודה מסכם שמי שרוצה להיות חסיד ילמד נזיקין, רבא אומר אבות או ברכות, מדובר בשלושה רבדים של השתלמות האדם, בינו לבין עצמו (אבות), בינו לבין חברו (נזיקין) ובינו לבין ה’ (ברכות). דברים שקשורים לעבודת ה’, יש צורך להעלות אותם בדרגה, דברים שקשורים לעבודת האדם, יש צורך להצניע אותם בתוכו 3 טפחים ודברים שקשורים לעבודת האדם עם חברו יש צורך להשליכם למים, להפוך אותם למים חיים, לנתינה של חסד.